אורין ג'ולי: "אני נאבקת כדי שנשים יוכלו להחזיק נשק"

אורין ג'ולי שמעה לפני שבועות אחדים על הרצח של אסתר הורגן ביער אגדות הילדים שבצפון השומרון, והרגישה שהיא מתפוצצת. "יוצאת לה אישה דתייה חמודה שכולה אור לריצה תמימה, משאירה בבית בעל, ילדים ונכדים – ונרצחת. רצח כל כך מיותר", היא אומרת. "אני מאמינה שאם היה לה כלי נשק להגנה עצמית היא הייתה יכולה להציל את חייה, ואין לי ספק שבמדינת ישראל – שבשנת 2020 לבדה נרצחו בה מעל 20 נשים – נשים לא אמורות להיות קורבנות. נשים צריכות להיות מסוגלות להגן על עצמן, אבל לצערי הן מופלות לעומת הגברים".

את ג'ולי לעולם לא תמצאו כשהיא אינה חמושה באקדח. ליתר דיוק, יש לה בבית שניים כאלה, שהיא הצליחה להוציא רישיון עבורם בתום מאבק של ארבע שנים. כשהיא יוצאת מהבית האקדח צמוד אליה, או בתוך התיק או על המותן. "אני מכפילה כוח במרחב הציבורי, אני אוהבת להגן על עצמי, וכשיש עליי נשק יש לי תחושת ביטחון מטורפת".

בימים אלה היא יוצאת בסרטון נוקב בכיכובה, שהיא גם מימנה בעצמה, המיועד לעמודים שלה ברשתות החברתיות, בהם האינסטגרם, שם יש לה 565 אלף עוקבים. בסרטון היא נראית הולכת לתומה, עסוקה בסלולרי שלה ולא מבחינה שעוקב אחריה גבר. כשהוא מוצא את הרגע הנכון מבחינתו, הוא מתנפל עליה, משכיב אותה ארצה, מכשיר הטלפון עף למרחק והוא שולף סכין ומכוון היישר לגופה כדי לתקוף אותה. היא נותרת חסרת אונים. הקטע הבא בסרטון, מתחיל כמו קודמו אלא שהפעם, ברגע האמת, היא שולפת אקדח, והוא המום ולא נותר לו אלא להרים ידיים ולהיכנע. בסוף הסרטון יש קריאה להרחבת הקריטריונים לקבלת רישיון לאקדח בארץ בקרב נשים.

הסרטון מבהיל.
"אבל זו המציאות. אני מרגישה שאנחנו חיים בעולם שבו נשים אינן מוגנות ולא מרגישות מספיק חזקות לעמוד מנגד. רק בתקופת הקורונה נרשמה עלייה של 300 אחוזים בפניות למרכזי הסיוע בנושא אלימות במשפחה. אני רוצה לעורר שינוי ולתת לנשים את הזכות להגן על עצמן".

תסבירי את נושא אפליית הנשים כשמדובר בנשק?
"בישראל ישנם קריטריונים מאוד נוקשים לקבלת רישיון לנשק פרטי, ולנשים בארץ כמעט ואין את האופציה להגן על עצמן ולקבל רישיון לאקדח בשל קריטריונים נוקשים. לפני שנתיים אמנם שינו את הקריטריונים ויוצאי יחידות קרביות עם הסמכה של רובאי 07 ומעלה קיבלו זכאות לרישיון נשק, אך בפועל רוב הלוחמים לא עברו הסמכה של רובאי 07, וכך גם רוב נשים, כולל נשים לוחמות. לא ייתכן שבעידן שבו נשים משרתות בצבא כלוחמות, טייסות, שוטרות, מדריכות ירי ועוד, הן אינן יכולות לקבל רישיון נשק אחרי שחרורן, כמו החיילים הגברים, ועל זה אני נאבקת".

לשאת נשק זו אחריות מאד גדולה.
"זה נכון, אבל אני מעדיפה אחריות גדולה ולדעת שאני מסוגלת להגן על עצמי מאשר להיות קורבן. לאף אחד לא מגיע להיות קורבן, אני יודעת מה זה להיות בעמדת החלשה, וגם לגברים לא מגיע להיות הקורבנות. רק תחושת הביטחון והמסוגלות שלנו להגיב ישנו את המצב".

לדעתך נשים רוצות לשאת אקדח?
"מאוד. אני מקבלת אינספור פניות מנשים שמבקשות להיות חלק מהדבר הזה. זה פספוס אדיר שהן לא יכולות".

הרבה מהאלימות כלפי נשים נולדה כתוצאה מכך שהיה נשק בבית, והמציאות האמריקאית מוכיחה שריבוי נשקים מעודד מקרי ירי. את לא חושבת שאם באמת רוצים להפחית אלימות נגד נשים, צריך להתנגד לנשיאת נשק על ידי אנשים נוספים במרחב, כולל נשים?
"אלימות נגד נשים תמיד הייתה, לא היו צריכים אקדחים בשביל זה. מי שרצה לחסל את בת הזוג שלו שלו כי השד יודע למה, עשה את זה גם בידיים חשופות. אבל המודעות של נשים לצורך להגן על עצמן רק צומחת, וההתקוממות והרצון שלהן להגן על עצמן זה חדש. אלימות כלפי נשים לא נולדה מעולם כתוצאה מכך שהיה נשק בבית, היא נולדה מחינוך לקוי ומבני אדם אלימים. אז המציאות האמריקאית ממש לא מוכיחה שריבוי נשקים מעודד מקרי ירי, אפילו יש נתונים של ארגון NRA (ארגון הרובאים הלאומי, דב"א) שמראים בדיוק ההפך. לאחזקת נשק בארץ יש תנאים מחמירים – גם בדיקות רפואיות וגם אחזקת הנשק בכספת שהקוד ידוע רק לך ולא לאף אחד מבני הבית. הנשק הוא אמצעי בדיוק כמו סכין או רכב ועוד אמצעים שאנשים רוצחים איתם. עובדה, אביעד משה לא היה צריך נשק כדי לנסות לרצוח את שירה איסקוב. ועובדה שלמרות שנשק אינו נגיש לאזרחים במדינה, למעלה מ-20 נשים נרצחו בשנה שעברה. אלימות נגד נשים תיפתר כאשר יהיה חינוך ראוי מבית, דוגמה אישית, שידורים נאותים והכי חשוב – הרתעה ראויה בדמות עונשים כבדים".

באופן אישי חווית את תחושת הקורבנות?
"כן. פעמיים. כילדה הייתי קורבן להתעללות מינית מתמשכת. אני עדיין לא יכולה לפתוח ולדבר על זה כי זה מורכב מאוד, אבל אני יכולה להגיד שבמשך שנים זה השפיע על מי שהייתי. רק במהלך השירות הצבאי זה השתנה. היום אני בתהליך ריפוי, אני מטופלת אצל פסיכולוג, ויכולה להודות שזה קרה ולא מתביישת כי אני לא אשמה. בפעם השנייה, כנערה, הייתי קורבן לאונס, כך שאני יודעת מה זה אומר להיות בעמדת החלשה".

מה את עושה בפועל כדי לשנות את המצב?
"כתבתי מכתב לשר לביטחון פנים אמיר אוחנה, נפגשתי עם אנשים מטעמו ועדיין לא קרה כלום. בינתיים אני ממשיכה להיאבק כדי שזה יקרה על ידי הרחבת הקריטריונים כדי שנשים יוכלו לקבל רישיון לשאת אקדח. בנוסף, אני חושבת שהמדינה צריכה לסבסד, אפילו חלקית, את הנושא הזה במיוחד במקלטים של נשים מוכות, וגם לאפשר להן אימוני קרב מגע ואימונים להגנה עצמית. זה לא עניין פיזי, זה בעיקר עניין מנטלי, כדי שיוכלו לעמוד נגד מי שפוגע בהן. נשים רבות שהותקפו מודות שהן קפאו במקום".

שם משפחתה האמיתי של ג'ולי הוא אליהו, אך היא מעדיפה את ג'ולי (יפה בצרפתית), שמה האמצעי שהוענק לה על ידי אימה הצרפתייה, כשם משפחתה. ג'ולי, בעלת רישיון ייצוא בטחוני לנשק, מוכרת לכולם כ"דוגמנית הנשק" ששמה יצא גם בעולם, אבל היא לא מתחברת להגדרה. "אני לא דוגמנית. בתחילת הדרך ההגדרה הייתה נחמדה ועוררה עניין, אבל מאז התבגרתי, אני כבר בת 27, ואני מגדירה את עצמי כ'מדגימת נשק'", היא מחדדת. חוץ מזה יש לה חברה שמשווקת כלי נשק בארצות הברית ובאירופה וחנות אינטרנטית של אביזרים לכלי נשק. עד שהגיעה הקורונה היא הסתובבה הרבה בעולם. חברות נשק שלחו אותה מטעמן לתערוכות כדי להציג את המוצרים שלהם. היא מדריכת ירי במטווחים בהכשרתה, אך בימי הקורונה חישבה מסלול מחדש וכיום היא עובדת עם חברות ישראליות ומארגנת ימי ירי לאזרחים. "זה הולך נהדר. אני מקבלת אלפי פניות ו-50 אחוז מהן מנשים שמבקשות לקבל תחושת ביטחון" .

בחרת לעסוק בתחום גברי.
"למה? מה גברי בנשק? תעשיית הנשק לא שייכת לגברים. האנושות אוהבת לשים הכול בהגדרות, אבל נשק הוא לא עניין רק של גברים, כמו שאיפור הוא לא רק עניין של נשים. תראי עד כמה גברים מצליחים כמאפרים, וב'אח הגדול' הם גם שמים לק וזה בסדר. ברוסיה יש סוחרת נשק גדולה שעושים לה שם כבוד, ואני מעריצה אותה בזכות המקצוענות, לא המין".

אבל את יכולה להבין את אלה שפוחדים ופוחדות כשמדובר בנשק?
"אני לא מצליחה לראות בנשק עצמו משהו רע. נשק לא יורה מעצמו, זו היד שאוחזת בו שיכולה להיות רעה. לכן חשוב שיהיו במרחב אנשים חמושים שהם טובים ומיומנים. אני לא כאן כדי לקדם אלימות. אני מדברת על הגנה עצמית, כי העולם הזה שלנו לא הולך להיות יותר נחמד והאלימות לא תיעלם".

הגישה הישירה והלא מתנצלת שלה אינה באה לידי ביטוי רק במדיניות הנשק שלה. "אני פרובוקטיבית במראה שלי. אני לבושה פרובוקטיבי גם כשאני בג'ינס, איבריי המוצנעים הם גדולים, ועדיין אני אוהבת חולצות מחשוף – אבל עד שזה מגיע לנשקל א תראו אותי מדגימה נשק בפוזה מינית", היא אומרת. היא זוכרת את עצמה כילדה, בת-בן אנרגטית שאהבה כדורגל וכדוריד ואף כונתה "אבוגבר". "זה היה כינוי מעליב, לא כמו טום בוי. במשך שנים לא יכולתי לשמוע את הכינוי הזה. היום לא אכפת לי, שיקראו לי איך שרוצים, אני כבר לא צריכה שכולם יאהבו אותי". לצה"ל היא הגיעה עם פרופיל נמוך בשל אסתמה, היא מספרת שסבלה בטירונות של הג'ובניקים, אבל לא ויתרה עד שהעלו לה את הפרופיל ולבסוף שירתה ביחידת חילוץ והצלה. היום, כחלק משירות המילואים שלה, היא מקדמת גיוס לוחמות ולוחמים ליחידה בה שירתה וליחידות אחרות.

איך הגעת לתחום הנשק?
"בתקופת השירות השתניתי. כשהתחלתי לאחוז בידיי נשק, משהו בתפיסה שלי השתנה. עד אז הייתי ילדה מפונקת מרמת חן. בשירות הצבאי פיתחתי תחושה של מסוגלות ועצמאות. הכול קרה כשהעליתי כל מיני תמונות עם נשק לאינסטגרם ודיברתי באותה הזדמנות לטובת ישראל ולטובת גיוס לוחמות לצה"ל. חברות נשק בארצות הברית ובאירופה התלהבו ופנו אליי שאקדם כלי נשק עבורן. זה נראה לי מוזר, אבל אחרי השחרור החלטתי לנסות. בדרך הלכתי ללמוד נדל"ן וניהול בסיסי נתונים, למדתי גם משחק, רכיבה על סוסים והדרכת כושר ועבדתי קצת בהייטק – אבל הרגשתי ששום דבר מכל אלה זה העניין שלי בחיים, ואז הנשק החל לתפוס מקום מרכזי".

יצא לך להשתמש באקדחים שברשותך לצורכי הגנה?
"חס וחלילה, ומקווה שזה גם לא יקרה, אבל עדיין כדאי שהם יהיו אצל האנשים הנכונים, כולל נשים".

איך משפחתך מגיבה לעיסוק שלך?
"אבי נפטר במהלך השירות הצבאי שלי. אימא שלי, שהיא הכול בשבילי, סבלה לאורך השנים מהתנהגות קורבנית והיא מתפוצצת מגאווה מול העיסוק שלי".

מבחינה זוגית ג'ולי סופסוף רווה נחת, אבל לא תמיד זה היה כך. "בעבר הייתי במערכות יחסים אלימות, אמרו לי איך להתלבש ואיך להתנהג ושאסור שיהיו לי ידידים. חייתי באלימות כלכלית ובבידוד חברתי וביטלתי את עצמי לגמרי. יש סוגים שונים של אלימות לפני אלימות פיזית. אני רק רציתי לרצות את הגבר שאיתי, אבל לא עוד", היא משתפת.

לבן זוגה בשנה וחצי האחרונות קוראים גל עמנואל, הוא איש עסקים בגילה, שותף ומנהל ברשת סופרמרקטים משפחתית בשם עמנואל, והם גרים יחד בראשון לציון. "משנינו, אני החמושה בבית", היא אומרת. "זכיתי בבן אדם מדהים, חבר ושותף לחיים. הוא מכבד אותי, את הרצונות שלי ואת הפרטיות שלי. בתחילת הקשר שלנו הייתי סקפטית, אבל דרכו למדתי לקבל שמגיע לי משהו טוב. הוא עילוי ועוזר לי ברמות, גם בקידום האג'נדה שלי. הוא ללא ספק האחד שלי".

בקרוב תצעדו יחד אל עבר השקיעה?
"שיציע כבר. אני מחכה, ואפילו רומזת".

אגב, מה הסיפור שהיה לך עם אבנר נתניהו?
"סיפור של ידידות. נפגשנו אחרי שנפרדתי מחבר. הוא בחור אינטלגנטי, מקסים, חכם וחמוד. נהניתי מאוד לדבר איתו, היינו ידידים אבל זה לא התפתח לרומן, ואז הוא נסע לטיול הגדול של אחרי הצבא וזהו. לא דיברנו מלא זמן אבל אנחנו בסבבה. אני יכולה לשלוח לו הודעה של מה נשמע".

לפני שנתיים היית ב"הישרדות" והודחת די מהר. איך את מסכמת את החוויה?
"לא היה פשוט. למרות הדימוי, אני בחורה עם נפש עדינה. הטעות שלי הייתה שלא ידעתי למה לצפות. לא עשיתי הכנה מקדימה וישר צללתי למים. ציפיתי מעצמי להגיע יותר רחוק בגלל הפן הפיזי, וגם אחרים ציפו ממני. הקטע הפיזי לא היווה בעיה, נהניתי מאוד מהמשימות, אבל ב'הישרדות' העניין האמיתי הוא החברתי. קשה לי מאוד לשקר ולעשות מניפולציות או לא להאמין לבן אדם שעומד מולי, אבל לקחתי את זה למקום של למידה שאפשר לצמוח ממנה. בסוף זו הייתה חוויה מאוד משמעותית".

אם לא בנשק, במה היית בוחרת לעסוק?
"אולי זה יפתיע, אבל באיפור. כזאת אני. הכול מהכול. יש לי שגרת טיפוח, אני שמה מסכות כל בוקר, ובערב, כשאני יוצאת מהבית עם שמלה ועקבים, וכמובן עם הנשק בתיק. האיפור שלי הוא טיפ טופ. יש לי חשבון עם 40 אלף עוקבים שעוסק באיפור ובביוטי ומעורר עניין רב".

לאיזו שיחת טלפון את מחכה עכשיו?
"האמת שהזמינו אותי לשחק בסרט פעולה. משחק מאד מדגדג לי וזה העניין הבא שלי. למדתי בעבר משחק אצל איתמר מלול, ואני רוצה לחזור לזה. אני אתאים מאד לטייפ קאסט של שוטרת או מישהי מכוחות הבטחון, אבל אני יכולה בקלות  לגלם גם אישה עדינה".