שחקנית, זמרת וקצינת תותחנים? אוראל גלעד מוכיחה שאפשר להיות הכל

אוראל גלעד היא שחקנית תיאטרון וקצינה במיל' (וגם זמרת יוצרת ומדבבת, כדאי לכן לעקוב), והיא משתתפת בימים אלו במופע התיאטרון המוזיקלי "עוד יבוא היום" של תיאטרון הספרייה ברמת גן, המבוסס על שיריו של אהוד מנור במלאת 20 למותו (פרטים וכרטיסים באתר התיאטרון).

>> מיכל לובנוב בציון שנה לרצח בן זוגה: "אלכס השאיר לי את המתנה של החיים"

הכל התחיל כשהמורה בחוג דרמה לקחה אותי לצד ואמרה לי "אל תספרי לאף אחת אבל אני שולחת אותך לעשות אודישן לטלוויזיה". היא נתנה לי טקסטים, בראש הדף היה כתוב: "רמזור – שם זמני". התפקיד: דניאל, הבת של איצקו. את הסוף אתם יודעים – לא התקבלתי. זה היה ה"לא" הראשון שלי, איפשהו בגיל 10. ההורים חשבו שלא אצליח לעמוד בזה אם אבחר לעסוק בתחום, אבל אותי זה לא עצר.

במקביל, בערבים הייתי נדבקת לחדשות, מסתכלת על טנקים ונגמ"שים וחולמת להגיע לגיל 18 ולהפעיל אחד מהם. מגיל קטן היה ברור לי – אני רוצה קרבי. ובכל זאת, כשהגיע הגיל ניסיתי גם תיאטרון צה"ל והלהקות הצבאיות. הגעתי ל־40 האחרונות מתוך 1700, אבל לא נכנסתי ל־27 שנבחרו. התבאסתי, אבל נזכרתי שזה בכלל לא היה החלום המקורי שלי. התגייסתי להיות לוחמת תותחנים, וכבר ביום הראשון הודעתי למפקדים שאני הולכת להיות קצינה. וכך היה – סג"מ מורעלת וצבעונית.

חמש שנים שירתתי בצה"ל – כמפקדת מחלקה בתותחנים וכמפקדת צוות לוחמים בבה"ד 1. אם לא היה בי הרצון לבמה אולי הייתי היום סגן אלוף, אבל שתי האהבות הכי גדולות שלי – תיאטרון ולחימה – פשוט לא הולכות ביחד.

אחרי השחרור טיילתי חצי שנה בדרום אמריקה, למדתי משחק בבית צבי, ושלושה חודשים אחרי שסיימתי הגיע השבעה באוקטובר. קיבלתי צו 8, עליתי על מדים, עצרתי אצל ההורים לכמה דקות והמשכתי עם החיילים שלי לימ"ח. לקחנו ציוד קרבי ונשק, והבנו שהרגע שלנו הגיע. בחודשיים הראשונים בשטח כל מה שהוביל אותי ואת המחלקה שלי זאת השליחות. לא חיפשנו מקלחות או אוכל טעים (למרות שהגיע אלינו לשטח כמויות של אוכל וציוד לגדוד – תרתי משמע). ואז התיאטרון חזר.

הייתי חצויה: משאירה את החיילים בשטח ויוצאת להופיע? ממשיכה להילחם ומוותרת על ההצלחה שלי? מתוך זה נולד הסינגל שלי "חצויה". החלטתי שאני עושה גם וגם, שבוע שבוע. סתם, לא באמת. אבל בכל פעם שהייתה הצגה חשובה המ"פ שחרר אותי להופיע ולחזור, החיילים שלי פרגנו לי, יצאתי יותר מהם והרגשתי נורא עם זה אבל זה גם היה בלתי נמנע.

החיילים שלי הפכו לחברים הכי טובים שלי כבר בתקופה הראשונה של המלחמה. אכלנו חול ביחד, הרמנו אחד את השני כשהיה קצת קשה ושותפות הגורל הזאת רקמה חברות שקשה להסביר במילים. הם הבינו אותי, לא הייתי בטוחה שגם בתיאטרון מבינים מאיפה באתי ולאן אני חוזרת, אבל למרות שלא הבינו עד הסוף חיבקו אותי ותמכו בי כשבכיתי מאחורי הקלעים רגע אחרי שפיזזתי במרץ וצחוק על הבמה.

גם היום אני משלבת בין שני העולמות. לאחרונה עליתי עם הפקה חדשה בתיאטרון הספרייה – "עוד יבוא היום", ערב מוזיקלי עם שיריו של אהוד מנור. ערב שמדבר את הרוח הישראלית וכל כך רלוונטי לתקופה הזאת. ני מחוברת אליו במיוחד, כי מנור כתב טקסטים אותנטיים, פשוטים ונוגעים בלב – בדיוק מה שאני מחפשת כיוצרת.

במקביל אני בחזרות ל"עפרה" בתיאטרון העברי, שם אשחק את אחותה של עפרה חזה. ברור לי שאם יגיע צו 8 אתייצב, אבל כבר אין אופציה לוותר על אחד מהשניים. אני רוצה לקוות שלא יגיע עוד צו, שכולם יחזרו – החטופים והלוחמים – ושנוכל כולנו להתמקד בדברים שעושים לנו טוב. אז סוכנת מוסד כבר לא אהיה, אולי רק על הבמה או במסך. אבל לוחמת אני תמיד אשאר. כי עם כל הקלישאה באמת שאין לי ארץ אחרת.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"