הטור של עדי עוז: למה טקס פרסי האופנה חשוב כל כך?

לקראת טקס פרסי האופנה שלנו הוזמנתי להתראיין בתוכנית בוקר על האופנה הישראלית לצד המלכה האם של אותה אופנה: דורין פרנקפורט (הזוכה בפרס מעצב אופנת הנשים 2017). פרנקפורט תמיד מאירה את החדר באבוקות של סטייל, מסרבת באלגנטיות למאפרת התוכנית, דבקה רק בליפסטיק האדום שלה, ואז מתיישבת בנינוחות לצידי. המתנו ודיברנו על הקשר שבין ישראליות לאופנה. מצד אחד ניצב הקהל: כמו בכל העולם, האינסטגרם והקניות אונליין עשו מהפכה עצומה ביחס של הציבור לאופנה. היום יותר מאי פעם לציבור הרחב יש מודעות וטעם אופנתי ואיתם עולה גם הדרישה לעיצוב ישראלי איכותי.

הדוגמנית האייקונית תמי בן עמי יחד עם לאה גוטליב מ"גוטקס" | צילום: יעקב סער, לע"מ

מהצד השני ניצב הממסד הישראלי. פרנקפורט שחררה אנחת ייאוש ברגע שהזכרנו אותו. מעל 30 שנה היא תעשיינית אופנה, היחידה שמצליחה לשמור על ייצור מקומי לאורך השנים. זמן לא רב אחרי שהתחילה לייצר בגדים במפעל ברמת גן גילתה שלשלטון הישראלי אין כל עניין בתעשיית הטקסטיל והאופנה המקומיים.
כל מי שחי פה מכיר היטב את האופן שבו הביורוקרטיה הישראלית רומסת עסקים קטנים. אתה טייקון בעל נכסים רבים? המדינה תעשה לך תספורות מס ותחלק לך משאבי טבע לאומיים לשימושך הפרטי במשך שנים. אתה מעצב צעיר? אפילו הטבה בארנונה אין לך סיכוי לקבל. וכמו שאומנות ותקשורת מעניינות את השלטון רק כש"אפשר לשלוט בהן", כמאמר השרה רגב, כך גם אופנה – כל עוד לא מסתתר בה אלקטורל סמוי – אינה מעניינת איש.

בדיוק על הרקע הזה יזמנו לפני שלוש שנים את טקס פרסי האופנה של “את״. אנחנו כמגזין לא יכולים לתת הקלות במס, אנחנו לא יכולים לגרום לממשל אטום להבין שעסקי האופנה יכולים להיות מנוע לצמיחה, מקור לפרנסה, לייצוא, לכבוד בעולם, להנאה פרטית ולאמירה תרבותית, אבל אנחנו יכולים לאפשר למי שפועל כל השנה בלי שום תמיכה לנוח רגע, לעצור וליהנות מכבוד ומאהבת הקהל.
תחרות פרסי האופנה שלנו לא מסתפקת בחיזוק עולם העיצוב המקומי. בעזרתה אנחנו נוגעים גם בצדדים הזוהרים: הדוגמנים, הדוגמניות, הטאלנטיות והבלוגריות וגם באלה שנמצאים מאחורי הקלעים: מאפרים, מעצבי שיער, צלמים וסטייליסטים. שני הצדדים הללו עברו טלטלה בשנה האחרונה.

דורין פרנקפורט | צילום: אסף עיני

מהפכת MeToo הפנתה זרקור לסטים של צילומי האופנה. שלושה צלמי על מצאו את עצמם השנה מושלכים מהם: מריו טסטינו, ברוס וובר וטרי ריצ׳רדסון. בגיליון ספטמבר האחרון של “ווג״ הכריז המגזין שלא יעבוד יותר עם דוגמניות מתחת לגיל 18 וקרא לכל עולם האופנה ליישר קו עם הסטנדרט החדש. מדובר בלא פחות ממהפכה. תנועה טקטונית איטית ואדירה של דפוסי מחשבה. לצד שמירה יתרה על הדוגמניות מורגש שינוי ביחס לתפיסת היופי: שבוע האופנה האחרון בתל אביב הושק תחת הסלוגן “שינוי אידיאל היופי״ ודוגמניות בשלל מידות וגילאים צעדו בו. גם לכך נתנו ביטוי השנה בטקס פרסי האופנה שלנו כשהענקנו כבוד מיוחד למוטי רייף, בל אגם, ריי שגב ומי-רן מנקס שלוקחים חלק פעיל בשינוי.

מרגש לחיות בתקופה כזאת. להיות עדות לשינוי העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. כנשים אנחנו נרגשות להיות שותפות לו. כחובבות אופנה ישראליות אנחנו קצת פחות אופטימיות – נדמה שאף צד במפה הפוליטית לא ממהר להרים את כפפת האופנה הישראלית ולקדם אותה. אבל הבשורה בכל זאת מגיעה – מכן, וגם מכם. הקוראות והקוראים שלנו.
כמעט 300 אלף הצבעות נרשמו באתר “את״ לבחירת הזוכים בתחרות פרסי האופנה. האינסטגרם התפוצץ מרוב אהבה למועמדים. אם בסופו של דבר כל מי שהצביע גם יקנה בגד שמייצר מעצב ישראלי במקום פריט זול שיוצר על ידי רשת בינלאומית בסווטשופ במזרח – עשינו את שלנו. וזה המסר שלנו לשנה החדשה: אוהבים אופנה ישראלית, תומכים בה, לובשים אותה, ותמיד זוכרים שאופנה – כמו החיים עצמם – חייבת להיעשות באהבה, בכבוד ובשוויוניות. על סטים של צילומים זוהרים ומחוצה להם. עכשיו שמישהו רק  יזכיר את זה לממשלת ישראל.

עדי עוז, עורכת "את", ורותם סלע, טאלנטית השנה, בטקס פרסי האופנה 2018 | צילום: אביב חופי