הבדידות הורגת – בעקבות מותו של אופיר ענבר ז"ל

*** טריגר אובדנות ***

*** לקו המידע של עמותת ער"ן חייגו 1201 ***

אתמול בסביבות השעה 7:30 ראיתי באחת מקבוצות הרצים בפייסבוק פוסט נסער של מישהו שיצא לריצה לפנות בוקר ונתקל בבחור שחיפש – ומצא – חבר שלו ששם קץ לחייו. הפוסט בקבוצת הרצים הפנה לפוסט של בחור בשם אופיר ענבר שחמש שעות קודם לכן השאיר את הפוסט המצמרר הבא:

"לא טוב היות האדם לבדו.
הבדידות. אחחחחחח, הבדידות.
אז כן – היא הורגת.
עוד יום. שבוע. חודש. שנה חלפו שאני לבדי. בארוחות צהריים בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, בחגים, בימי הולדת שאף אחד לא זוכר או חוגג. ועכשיו גם בימים. מעט החברים הלכו ונעלמו עם הזמן. למעשה, התחושה היא שחברתי אינה רצויה או רלוונטית, והטלפון נודם רוב הזמן".

תחילה אתה עוד אדם שמח וחברותי. אחר כך הנפש מתחילה להיסדק והחיוּת וההתלהבות לאט הולכות ונעלמות.
החיוך מהלב וההתרגשות מתחלפים עם הזמן בחיוך כפוי בכוח, אהבת-הכלל מתמתנת ואתה הופך מעט חשדן במי שמבקש את קירבתך.
והזמן מתקתק, וסביבך תמיד אנשים בחברויות, קבוצות או זוגות. אתה פחות בר מזל.
ואז גם החיוך הכפוי נעלם ונותר לו רק העצב בעיניים, אותו אי אפשר להסתיר. בכל זאת – עיניים הן החלון אל הנשמה.

ואיזו תחושת כאב ומחנק יש בנשמה, כמה עוד אפשר לבכות בלב בעיניים יבשות? וכמה לילות עם מחשבות וללא שינה?
רק רציתי להיות סביב חֶברה, כמו כולם. נפש בודדה לא נשארת בריאה לעד.

כמה סירובים וכמה דלתות נסגרו בפני במהלך השנה האחרונה, אאחחחחח.
חברויות, מקומות עבודה, היכרויות, מכרים וקולגות מהעבר שלרוב התעלמו או נפנפו. גם כשפניתי בבקשה לעזרה, ומי שמכיר אותי יודע שאני מתקשה להיות בצד המבקש.
כל פיסת כבוד, הערכה עצמית וחיוניות נרמסו השנה, ותחושת השפלה נוראית נותרה.

נכון, החזרה להוראה באמת ממלאת לי את הלב באוויר וגאווה. אבל גדול – איך מחנך כיתה+מורה מקצועי מרוויח 6,000 ש״ח? אני לא מצליח לשחרר מהחרדה שבכך – כיצד מתקיימים???

ואהבה – כמה היא חסרה.
עברו שנתיים מאז שנכנסה מישהי עמוק לליבי ונותרו שם ניצנים וגעגועים. בן אדם זהב ובאמת כל מה שאתה מחפש בבת זוג. ולמרות שזה נגמר, היא אחת למיליון.
המערכות המעטות שבאו אחרי רק הוכיחו זאת יותר.
אז זמן לא מרפא את הכל, חוויה אלטרנטיבית כנראה שכן. אך אלו חיזקו את תחושת ההחמצה.
אחחחח, כמה הייתי נותן עבור אהבה כמו זו שדמיינו כשהיינו ילדים. חיבור אמיתי ומלא רגש והתרגשות. הדדיות אך גם הזכות לתת את כל ליבי ומעבר לצד השני.
ה-ל-ו-ו-א-י

אבא ואסף האהובים שלי – אתם הדבר היקר לי ביקום כולו. למענכם חייתי ולעד תשארו האנשים הטהורים ביותר שזכיתי להכיר.
בגן העדן עוד עמלים על החלקות המיוחדות עבור נשמות זכות שכמותכם.
בבקשה מצאו בלבכם מקום לסלוח לי, לא יכולתי לשאת עוד את הכאב ותחושת המחנק שבבדידות.

כמו בשיר – ״במקור שלי אני טוב גמור, אבא, ושם אני מאמין בעצמי״‪.‬
השתדלתי ל״ואהבת לרעך כמוך״ אבא, בדיוק כמותך. לעשות באמת מהלב כדי שלאחרים יהיה טוב, בלי ציפיה לקבל.

מקווה שהייתי משמעותי בחיי מישהו, ולו לזמן מה.

זמן ללכת.

בבוקר עוד היו תגובות של אנשים רבים שהפצירו באופיר ליצור איתם קשר. אותו פוסט מקבוצת הרצים, שבעצם "בישר" על מותו של אופיר, היה בעצם הדרך שבה גילו חבריו, והוא נמחק לאחר כשעה בעקבות בקשת המשפחה.

אלפי תגובות ושיתופים היו לפוסט האחרון של אופיר, ומהם עולה, לצד הצער הגדול, גם תחושת אשמה קשה. פניתי לפסיכולוג הקליני קובי אורן כדי לנסות להבין את המעשה הזה.

יש הצדקה לתחושת האשמה הזאת? האנשים סביבו היו יכולים למנוע את זה?
"זאת שאלה ניצחית במקרים של אובדנות. האם היו סימנים מקדימים? הרבה חושבים שמתאבדים מטבעם כותבים מכתבי פרידה או מחלקים חפצים לפני הסוף, אבל זה לא תמיד כך ולכן לא תמיד יש סימנים מקדימים. לפרקים מדובר במשהו ש'ישב' על פתולוגיה של שנים כמו דיכאון, הפרעה בי פולרית או סוגים של הפרעות אישיות בהן יש רכיב של פגיעה עצמית. לעיתים יש רקע של נסיונות קודמים וזה האינדיקציה הכי טובה לניסיון הבא. לפרקים מדובר על אירוע תגובתי לפרידה או לדחייה.

אובדנות מעוררת אשמה אבל אני מרגיש שאנחנו לא מספיק יודעים על מה היה מסביב. כנראה שהוא לא שיתף עד למכתב הסופי. לפי המכתב נשמע שהיה בו הרבה זעם עצור, הרבה דברים שרצה לשתף ולא ידע איך. אני בטוח שרבים מרגישים החמצה וצער".

הפוסט האחרון של אופיר הוא כתב אשמה די חמור נגד האנשים סביבו, ומדבר על הבדידות הגדולה ועל היותו לא אהוב, אבל מתגובות של אנשים שהכירו אותו עולה כי היה מדובר באדם שכן היה אהוב וכן נפגש ודיבר עם אנשים.
"הבדידות היא תחושה בסיסית, חלק מהקיום שלנו, שכל אחד מאיתנו חש אותה מדי פעם. יש אנשים שעבורם הבדידות היא טבעית, רגילה, נעימה. יש אנשים שעבורם זו חוויה קשה מאוד. במילים אחרות תחושה סובייקטיבית. אנשים המרגישים בדידות חשים שאין להם קשרים בין אישיים קרובים או קשרים חברתיים בכלל. אפשר להתייחס לבדידות מצבית או מאפיין אישיותי. בדידות כמצב היא בדידות אובייקטיבית, אדם עובר ישוב ויש לו קושי להכיר אנשים חדשים. לפעמים היא זמנית ולפעמים מתמשכת. בדידות כתכונה אישיותית היא תחושה סוביקטיבית של האדם. אולי יש לו חברים, משפחה, בת זוג. לא פעם, בדידות כזו מעיקה אף יותר מאשר מצב בו האדם באמת לבד, הואיל ויש פער בין החיצוני מוקף החברים לפנימי שחש לבד. היא מושפעת מגורמים אישיותיים נוספים כמו העדר פתיחות לסביבה וביישנות ולכן האדם מנציח את הלבד מכיוון שאינו משתף בתחושות אותן הוא חווה. שיתוף הוא המרפא לבדידות ויוצר תחושה של תקווה בקשר, אבל כאמור כאדם ממולכד ומתקשה להיפתח ולשתף והלבד שלו מועצם לאורך זמן. דבר נוסף שמעצים בדידות זה העדר מיומנויות חברתיות, האדם לא יודע לשוחח עם האחר, איך יוזמים קשר או מתחזקים אותו. כל זה כמובן יגדל אם נשלב רכיב של דיכאון הקיים באדם, אותו הוא מתקשה לשתף ולכן יחוש שאיש לא יבין אותו. כשהתנדבתי בער"ן היו לנו מאות פניות של אנשים שרצו להרגיש פחות לבד, להיות פחות בודדים, דבר שבראיה שלי סייע מאוד מול דיכאון".

בדידות כשלעצמה יכולה להביא לאובדנות?
"הבדידות היא חלק ממערך שלם. המערך הזה הופך אותך לפגיע, פגיע לחיים. תדמייני אדם ללא רשת תמיכה חברתית כלשהי (לפחות בחוויה שלו). כל דבר הופך אותו לפגיע – מהקורונה ועד מעבר דירה. כל אירוע חיים. במקרה הזה אנחנו לא יודעים מספיק, חסר מידע ואסור לקפוץ לספקולציות".