אוף! איך את כל כך רזה?

"עליך במילא לא רואים", "את, אין לך מה לדבר"; מאז גיל העשרה המוקדם אני מרגישה מיותרת בשיחות הבנות על דיאטה, מהן תמיד גורשתי בבושת פנים, מושתקת מחמת חוסר עודף המשקל.

נשבעת לכן, זה לא שאני לא אוכלת, ויעידו על כך חברותיי לבראנץ' הבנות הקבוע. זו כנראה גנטיקה טובה, וחינוך. פשוט צריך לדעת למי להיוולד, או כמו שאומר בעלי: "כשהכרתי אותך הסתכלתי על אמא שלך, והבנתי שזו השקעה טובה".

אמא שלי, בלי שהעלתה על דל שפתיה מעולם את המילה דיאטה (היחיד בבית מרובה הבנות שבו גדלתי שהתחיל מדי פעם דיאטה הוא אבא), פשוט חינכה אותנו לאכול נכון. עוד לפני שהמושג "דוגמה אישית" היה שגור כל כך בפי המומחים (כפי שתקראו רבות בגיליון שלפניכם), היא יישמה. "אני פשוט לא אוהבת לחם", ענתה בתמימות האופיינית לה כשנשאלה על ידי מען דבעי האם פצחה באיזו דיאטה, למראה הקרקר הקבוע שבצלחתה. בדיוק אותו קרקר באותה אריזה ירוקה, אגב, נמצא קבוע אצלנו במגרה בבית. אפילו הילדים באים לנשנש. זה כבר בגנים.

ארנבי שוקולד בארון

קרקרים, מלאי בלתי מוגבל של ירקות, פירות ודגנים מלאים (אצל אמא שלי הבטטה והכוסמת נכנסו לתפריט הרבה לפני שהן היו באופנה), מיעוט יחסי של ממתקים והיעדרם המוחלט של משקאות ממותקים מוגזים וגם של ממרח שוקולד (ובאמת שאין לי חסכים. גם הבן שלי – עדיין? – לא מקבל ממרח שוקולד בסנדוויץ' לבית הספר) היוו את התפריט הקבוע.

"ארון ממתקים" לא היה, ורק מהביקור השבועי אצל סבא וסבתא היינו חוזרות עם ארנבי שוקולד ענקיים שהיינו שומרות לאירועים מיוחדים… אלה מצדם אף פעם לא הגיעו, ובשלב מסוים היו נזרקים הארנבונים אחר כבוד לפח (היום, אגב, כשסבא שלי מתקרב לניניו האהובים עם ארנבי השוקולד החביבים עליו, אני מחרימה אותם בטרם ייראו עולליי ודוחפת לארון הכי גבוה…).

אז כאמור, רבים מההרגלים שקיבלתי בבית כבר הוטבעו היטב בקודקס שלי, אך לומר לכם שילדיי חוזרים בכל יום לארוחת צהריים ביתית בריאה? אין דבר רחוק מזה. הכוונות, ייאמר לזכותי, היו טובות. עם גילוי ההריון הראשון קבעתי לי תור לדיאטנית של הקופה שתרשום לי תפריט מותאם למצב החדש (הרי כידוע, לא באמת צריך לאכול בשביל שניים). בתקופת ההנקה של הבכור ניסיתי לאכול כל מה שצריך, העיקר שהתינוק לא יסבול מגזים (לא, זה לא באמת עזר), ועם תחילת המעבר למזון מוצק, עמלתי על הכנת מרקי ירקות עם עוף לפי הספר.

אבל איפשהו בדרך נזנחו הסירים. אמא (כן, הפעם זו אני) צריכה לחזור לעבודה, הכיריים מתרוקנים והמקפיא מתמלא בכל דבר אכיל שאפשר להכין בדקה ושלושים שניות. היום אני טופחת לעצמי על השכם אם הצלחנו לעבור שבוע בלי ארוחה בפיצרייה השכונתית או לחמם מלאווח קפוא, ואם הילדים אכלו את מרק הירקות שהכנתי (מירקות קפואים, כן? שלא תחשבו שיש לי זמן לקלף ולחתוך), אני בכלל מרגישה שעשיתי את שלי. ואיך זה אצלכם?