תפסיקו להשתמש באונס כמטאפורה. זה מביך ומכעיס

הדיון החברתי דו-ז'ור על השוואה של הכיבוש לאונס נשים, התעורר הפעם בעקבות ראיון של זהבה גלאון בתכנית קלמן וסג"ל (החל מדקה 6:55). אני כותבת "הפעם", מפני שההשוואה הזאת מרימה את ראשה המגוחך אחת לכמה ימים, אם לא בתקשורת המיינסטרים, אז בעמודים פוליטיים – ימניים ושמאלניים כאחד – ברשתות החברתיות. באופן לא מפתיע, ההשוואה של סוגיה פוליטית כלשהי (במקרה הנוכחי, מאורעות 1948) לאונס נשים עולה פעם אחר פעם על ידי אותם הגברים שמסרבים לעסוק ב"בעיות של נשים", בעיות שכוללות את אפידמיית האלימות במשפחה, שעלתה לנו רק בחודשים האחרונים בחייהן של 11 נשים ותינוקת וכמובן – מגיפת האונס, שמי שפתח בשנים האחרונות עיתון לא היה מצליח לפספס.

כאשר פובליציסטים, אקטיביסטים, אנשי תקשורת או פוליטיקאים רוצים לספר לנו שמשהו הוא נוראי באמת, הם יספרו לנו ש"אונסים את המדינה" או ישוו סוגיה פוליטית-מדינית או כלכלית לאונס נשים. הרי כשזה מגיע לאותם נושאים, שבאמת איכפת לגברים האלה מהם, הם ידעו להגיד שאונס הוא אכן נוראי. השאלה היא מה קורה כשנשים באמת נאנסות? האם הם מרימים את קולם כדי לזעוק כמה איום הוא אונס? לא. לרוב הם יחרישו, אלא אם מדובר במקרי אונס, ששרתו היטב נראטיב פוליטי קודם שהם האמינו בו. אז נשמעת זעקת הגברים המשווים, ובגדול. היו "משווים" שכאלה שאפילו פנו אלי בעבר כדי "לגנות" מקרי אונס שהתאימו לתפישות הפוליטיות שלהם, כאילו שהעולם באמת צריך הוכחה נוספת ממני למה אני חושבת על כל אונס שהוא.

>> "יש נפגעות תקיפה מינית שלא מקבלות את הטיפול הנחוץ להן"

נפגעות ונפגעים מתמודדים במשך שנים – והרבה פעמים גם כל החיים – עם ההשלכות של מה שנעשה בהם בכפיה. אחת מתוך חמש נשים בישראל תעבור אונס. תחשבו על המספרים העצומים האלה, זה קורה להרבה יותר אנשים ממה שנעים לנו להודות, כחברה. יש את מי שפועלות ופועלים כנגד אלימות מינית בכל יום ויש את אלה שיקחו את החוויה האיומה והמאבק המתיש ויהפכו אותם לקרדום לחפור בו, אבל לא יפצו פה על מקרי אונס שקורים כל יום. ולהם אני אומרת: תמצאו אנלוגיה אחרת. זה מביך.  

* יעל שרר היא מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית.