אוכל מהסרטים

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter

בראשית היה, אצלי לפחות, "הסנדק". הסצנה שבה קלמנזה, מאפיוזו איטלקי שמנמן וחייכן (כשהוא לא רוצח), רוכן על הסירים ומבשל ספגטי-מיטבולס לעשרים מאפיונרים בדירת מסתור, תמיד הציתה לי את הדמיון. בסרט האחרון בטרילוגיה, יורש העצר ויני נצמד לסופיה קופולה ומלמד אותה להכין ניוקי – חיזור כל כך עדין ואיטלקי.

אבל לא רק האיטלקים מחברים אוכל ומאפיה. בסצנת הפתיחה של הסרט היפני "טמפופו", גנגסטר בחליפה לבנה יושב עם המאהבת שלו בשורה הראשונה באולם קולנוע ומחכה שהסרט יתחיל. לפניהם ניצב שולחן עמוס מטעמים, והגנגסטר מסביר שרעשי שקיות צ'יפס מפריעים לו לחוויית הצפייה ועולים לו על העצבים. להדגמת דבריו הוא ניגש לצופה תמים ומודיע לו שאם יעשה רעש זה הסוף שלו.

אוכל בקולנוע חוצה לאומים וז'אנרים ומחבר את הצופה לעלילה מהמקום הכי רגיש שלו – מהבטן. בקולנוע אוכל הוא אף פעם לא סתם אוכל. תמיד יש לו עוד משמעויות. מכיוון שהוא מתחבר ישירות לחושים. הקשר הכי ברור בסרטים הוא בין אוכל לאהבה או לסקס (או לשניהם יחד).

בסרט "אהבה בתפריט" קת'רין זיטה ג'ונס היא שפית וורקוהוליקית אובססיבית, שבלי הכנה מראש צריכה להשתלט על שני אנשים שהופכים לה את החיים: אחייניתה, שאותה היא מאמצת לאחר שאחותה נהרגה בתאונת דרכים, וסו שף צעיר, חתיך וברדקיסט. צלחת ספגטי מחברת בין הסו שף לאחיינית תחת המסר שאוכל מנחם יכול לגשר על פער דורות וליצור קרבה. בסוף הטוב המשפחה המאושרת פותחת ביסטרו כששני השפים מבשלים בהרמוניה והילדונת ממלצרת.

אוכל הוא לא רק אוכל

שנות השמונים והתשעים נחשבות לתור הזהב של האוכל בקולנוע, וכמה מטובי הסרטים שאוכל מככב בהם נוצרו בתקופה זו: "טמפופו" (1985), "החגיגה של באבט" (1987), "דליקטסן" (1991) ו"אוכל, שתייה, גבר, אישה" (1994). צ'רלי צ'פלין אמנם התמודד באומץ לב עם נעל ישנה כסעודת-עניים כבר בשנת 1925 ב"הבהלה לזהב", אבל מאז נשפכו על מסך הכסף לא מעט נהרות קטשופ.

אוכל משמש בקולנוע בעיקר כמטאפורה, מעין גיבור שמאגד סביבו מספר דמויות. בעבר הוא שימש אביזר בסרטים אפיים, ובקולנוע העכשווי הוא לא רק מרכיב צילומי אלא גם פילוסופי-סימבולי, ובלא מעט סרטים ארוחות הן רקע לפתיחת תיבת פנדורה של מערכות יחסים.

גל הריאליטי ששוטף את העולם הגיע גם לקולנוע והוריד את האוכל מפסגות הקולינריה לדוכני המזון המהיר. הסרטים "פאסט פוד" ו"לאכול בגדול" מטפלים בנושא מנקודת מבט דוקומנטרית יותר וזוהרת פחות.



פאסט פוד או גורמה?

בחינת האופן שבו אוכל מוצג בקולנוע מצביעה על הבדל בין ארצות הברית לשאר העולם. בסרטים אמריקאיים האוכל תמיד חסר ייחוד ונוטף שומן והמסעדות לעולם יהיו דיינרים (מלבד בקולנוע עצמאי או בסרטים על תרבות זרה, כגון הקהילה האיטלקית ב"הסנדק").

בקולנוע האירופי והאסייתי האוכל זוכה להתייחסות רצינית כציר מרכזי בעלילה אך מוצג בצורות שונות: בסרטים אירופיים בסצנות מוקפדות ומושקעות, בדיוק כמו היחס אליו בחיים; ואילו הקולנוע האסייתי שם דגש על דיוק בפרטים ועל האסתטיקה של האוכל.

לעומת זאת, בסרטים אמריקאיים אוכל זוכה לרוב להתייחסות שטותית, כמו בסצנת קרב האוכל ב'בית החיות' או בקרבות הפאי של לורל והארדי. בסרט הגרמני "המטבח של מרתה" שפית גרמנייה מבשלת אוכל צרפתי עד שבא סו שף איטלקי ומוציא אותה משווי המשקל.

סקס, תותים ושוקולד

הפוליטיקלי קורקט והעמימות האמריקאית שמטשטשים את התשוקה לאוכל, מסרסים גם את הסקס המצולם. הקולנוע האסייתי והאירופי, לעומת זאת, שם את הדברים על השולחן בלי להתבייש, ודי אם נזכיר את סצנת החמאה ב"הטנגו האחרון בפריז", בעוד בסרט "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים" מיקי רורק אומר לקים בייסינג'ר לעצום עיניים ומאכיל אותה במיטב תנובת המקרר – מתותים וג'לי ועד פלפל חריף וסירופ נגד שיעול – לכאורה סקסי בטירוף, אבל בפועל רק מעלה חיוך.

ב"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" פיטר גרינאווי הבריטי מוסיף למשוואת המין פלוס אוכל את מרכיב המוות. סצנת הסיום שבה אשתו של הגנב מגישה לו את מאהבה מבושל על מגש לא הייתה עוברת את סף דלתו של הצנזור האמריקאי.

באותה נשימה אפשר להזכיר גם את סצנת המשתה ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", שגרמה ללא מעט צופים בחילה כשאינדי נאלץ להתמודד עם מקפא מוח קוף ומרק עיניים. מעברו השני של המתרס נמצא הפינוק האולטימטיבי – שוקולד.

במציאות הוא אולי מתוק ותמים, אבל בקולנוע יש לשוקולד משמעות אחרת לגמרי. ב"שוקולד" של לאסה האלסטרום, למשל, שוקולד הוא השטן המדיח. ג'ולייט בינוש מגלמת שוקולטיירית שמגיעה לעיירה קטנה בצרפת ופותחת חנות שוקולד, ובכך היא מעוררת את חמתם של פרנסי העיירה שחוששים מהשחתת הקודים המוסריים של התושבים.

מי בא לבקר

תת-ז'אנר מסקרן לא פחות בסרטי האוכל מציג את אחורי הקלעים של המטבח. ההתעניינות הגוברת בתעשייה ובגיבוריה, שפים עטורי תהילה מצד אחד ומבקרי מסעדות מצד שני, הולידה סרטים כמו "דינר רש", "הלילה הגדול" ו"רטטוי".

ב"דינר רש" בעל מסעדה נאבק בשני גנגסטרים שרוצים להשתלט על המסעדה שלו ובבנו, השף הנוכחי, שאחראי להצלחה ודורש חלק בבעלות. הסרט מתרכז כולו בלילה אחד שבו המסעדה משרתת 263 סועדים, כולל מבקרת מסעדות נחשבת ומבקר אמנות והפמליה שלו.

השיא הקולינרי של הסרט קורה כשמתוך כל הרעש וההיסטריה מצליח השף להמציא מנה שמפילה את מבקרת המסעדות מהרגליים: מגדל אטריות בטיגון עמוק עם לובסטר ברוטב וניל.

"רטטוי" מטפל בדמותו המאיימת של מבקר המסעדות המיתולוגי, שרק מנה צרפתית כפרית, פשוטה ומנחמת – רטטוי – מצליחה לגרום לו להתחבר לרגש. למרות שעל המוצר חתומים אולפני פיקסאר האמריקאיים, הסרט גרף את רוב ההכנסות שלו מחוץ לארצות הברית.



פעמיים בורקס

בקולנוע הישראלי אוכל מתחבר בדרך כלל לאמא הפולנייה. אפשרות נוספת: האוכל כאלמנט קומי, למשל סצנת הביצים ב"צ'רלי וחצי". עוד לפני סרטי הבורקס היה קזבלן, ובו מנחם גולן השתמש באוכל כדי להקצין את ההבדלים בין העדות וצילם את קזה המזרחי נחנק מגפילטע פיש פולני מתוק מדי ומגניב חתיכות לחתול שמתחת לשולחן.

במקביל לקולנוע העולמי החל האוכל להופיע כסמל ליצרים גם בקולנוע הישראלי. ב"לילסדה" הוא מסמל גודש ויציאה מפרופורציות עם סירים עמוסים ושגעת של ערב החג, וב"שבעה" המשפחה המרוקאית מתפרקת על רקע סעודות אבל מסורתיות.

יוצא דופן מבחינה זו הוא "גבעת חלפון", סרט סוריאליסטי שגם האוכל תופס בו מקום סוריאליסטי. סצנת "מסעדת הוויקטור" היא מופת לאבסורד מעצם הקמת מסעדת גורמה באמצע שומקום, בדיוק כמו העלילה ההזויה כולה.

 

מתוך: מגזין דרך האוכל

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה