אוכלים סרטים

הציפיות

אני לא חובב גדול של קולנוע ובכל זאת למילה סינמטק יש עבורי צליל של איכות – עד כדי כך שמרוב איכות לא רואים ת'סרט. וזה מה שחשבתי על מסעדת ג'ויה שצמודה לסינמטק. ציפיתי לתפריט שיהיו בו אוסף של מילים שלא אבין. מנות עם שמות כמו "שקצוף אפרידלון מוקרם" וכאלו.

ציפיתי למנות קטנות וכל כך מעוצבות עד שזה מבאס לאכול מהן. ציפיתי להיכנס למקום שנראה כמו מוזיאון קולנוע עם תמונות של שחקנים שאין לי מושג מי הם ולכולם יש פרצוף מדוכא בשחור לבן עם בלונד אה-לה מרלין מונרו רק בלי הזוהר – אבל ציפיות לחוד וג'ויה לחוד.

המסעדה מרווחת ומעוצבת באופן נעים

העיצוב

כרמית ואני הגענו לג'ויה בתשע וחצי בערב קר שאפילו דוד ויצטום נראה חמים לעומתו, ונכנסנו פנימה כל כך מהר עד שלא הספקנו לראות שהכניסה למסעדה מדליקה – שולחן מרכזי בסגנון בר ועוד כמה שולחנות קטנים על מרפסת קטנה שמשקיפה אל הרחוב. נכנסו פנימה וכבר הפתעה נעימה: איזה יופי, איזה מרחב, איזה עיצוב. מרווח ומרגיש איכותי, אתם יודעים, מושקע כזה.

גם אם נתעלם מהאוכל (חכו, חכו, לא נתעלם) המקום שווה ביקור. אולי זו התקרה הגבוהה מאוד שעושה את זה, אולי הבר שנמצא באמצע המרחב ולא בצידו, אבל זה פשוט זה. מחפשים צהריים או ערב במקום מאוד יפה, אפילו עם נטייה רומנטית? זה המקום בשבילכם. בנוסף, יש גם חדר כנסים לעשרים איש עם מקרן קבוע שיורד מהתקרה.

הבר נמצא באמצע המרחב ולא בצידו, התקרה גבוהה והכל זורם ופשוט

הקהל

נכנסנו. משמאל ישבו ארבעה אפרו-פוליטיקלי-אומבה-קורקט מכובדים, מה שפעם נקרא שחורי עור, ממול ישבו ארבע בנות עשרים שקשקשו בינן לבין עצמן בעליצות של מסיבת רווקות, ועוד כמה שולחנות שסביב כל אחד מהם יושבים אנשים מסיפור אחר. כולם ביחד נראו כמו מדגם מייצג של סגנונות תל אביב.

ועדיין, משהו בספייס המרווח של המסעדה מכיל את כולם בטבעיות, הופך את כולם לקבוצה מאוחדת כמו משפחה ישראלית בארוחת שישי: אבא רומני אמא פרסייה, הבן שדומה לאמא התחתן עם הונגריה, הבן הגינג'י שלא דומה להורים התחתן עם תימנייה והבת התחתנה עם בן של חקלאי קנדי – ואיכשהו לצופה מבחוץ הם נראים כמו "one big happy family".

קהל סועדים אקלקטי עם תחושה של "משפחה אחת גדולה"

האוכל

נראה לי הגיוני יותר לתאר את המנות דווקא מהסוף להתחלה כי יש בעיניי משהו משותף למסעדות איכותיות – וגם בג'ויה העניין הזה קיים: בדרך כלל המנות הראשונות הן החלק הכי טעים בתפריט, המנות העיקריות הן בסדר-גמור והקינוחים מאכזבים כי עם כל הכבוד, כמה כבר אפשר להפתיע עם מנה שמשקלה הוא 200 גרם ומתוכם 150 גרם זה סוכר? אז צאו איתי למסע אחורה בזמן ונתחיל מהסוף עד ההתחלה: קינחנו בקפה עם "עוגת שוקולד שבעים אחוז" (39 שקלים) כי ה"דולצ'ה בננה" – מוס שוקולד לבן בדפי פילו עם שבבי קשיו ובננה מקורמלת נגמר (39 שקלים). עוגת השוקולד הייתה…עוגת שוקולד. יופי. נו, כבר אמרנו: מתוקה וזה.

הדקו חגורות ונטוס אחורה אל המנה העיקרית: לינגוויני שהושחר בדיו של דיונונים (64 שקלים). היה טעים להפליא, מיוחד, עם רוטב בכמות מדויקת – הרי כל כך קל לשים יותר מדי או פחות מדי רוטב ולהרוס מרקם של מנה למרות שהיא טעימה – אבל לא במקרה שלנו. הרוטב גם הכיל רכיבים שהוסיפו לרכות של הפסטה קראנצ' מעודן, שברירי ומדויק. שווה, טעים אבל שוב – כמה כבר אפשר לחדש בפסטה?

ועכשיו הגענו למנות הראשונות – וכאן התלהבנו. הזמנו "פוקצ'ה עם מטעמי ג'ויה" (17 שקלים) כי פני הדור כפני הבצק שהוא אוכל. הפוקצ'ה מזכירה לך שאתה במסעדה – משביעה כמו בצק מעודנת כמו עוגה וטעימה כמו מומחיות של איזה שף. הזמנו גם "טרטר דג ים" (29 שקלים) כי זה נשמע מתוחכם ובסיס לאלתורים והברקות. המנה מורכבת מכמות גדולה יחסית של רכיבים שמשתלבים יחד לטעם חדש, שונה מכל אחד מהטעמים הבודדים שמרכיבים אותו. מדובר במנה שנותנת פרשנות מרשימה לכך שהשלם גדול מסכום חלקיו.

דאגנו שיהיה על השולחן גם 'אנטי פסטי ירקות קלאסי' (39 שקלים) כי לא משנה כמה טובים הגיוונים בסופו של דבר הם לא שווים הרבה אם הדברים הכי הבסיסיים אינם איכותיים ומשכנעים. ובאמת, האנטיפסטי בא להזכיר לכולנו שלא להתפתות ולהזמין רק מנות עם שמות מרשימים ושלא נשכח לתת צ'אנס לדברים שנחשבים בסיסיים כי כמו בסרט 'רטטוי' דווקא שם, במקום שלכאורה הוא הכי צפוי, מגיעות ההפתעות הגדולות באמת.

למנה הבאה לא היינו מגיעים בעצמנו אבל המלצר נשבע באים-אימא שלו שזה הדבר הכי טעים בתל אביב אז הזמנו גם 'טארט בצל' (39 שקלים). הטארט הזה יצא המנה הבלתי נשכחת של הערב. מדהים, מגניב, פצצה. הוא הוגש עם גבינה שנקראת קרם-פרש, גבינה שעשויה מתרכובת של גבינה חמוצה וגבינה מתוקה שלא הסתדרה לי כל כך טוב עם מעדן הבצל, אבל דווקא השילוב בינה לבין הפוקצ'ה היה יותר מרגש ממופע האיחוד המחודש של להקת סטיב מילר בנד ולהקתו. בנוסף מזגו לנו פונטש חם – טעים להפליא, הזמנו גם 'גרניטה לימונצ'לו (19 שקלים) מעודן ועשיר טעם ויין פיקאייה שאם את אוהבים יין-כבד אתם תמותו עליו ואם אין לכם מושג מה זה יין-כבד אז כדאי להתחיל עם-יין כבד למתחילים ולאו דווקא עם זה.

לסיכום, אם אתם אוהבים מסעדות – אל תגיעו אל הפרק הבא של האח הגדול לפני שאכלתם בג'ויה. לא זול ולא יקר שם – כל הסיפור שתואר לעיל עלה 300 שקלים וזה כלל ארבע מנות פתיחה, מנה עיקרית, שניים קפה, מנת קינוח וארבעה משקאות אלכוהוליים. לא נורא. אתם יודעים מה? בואו נחלק את זה לשניים – לכו לג'ויה, היא בהחלט שווה ומצדיקה את המאמץ. ומצד שני, עם או בלי ג'ויה אל תגיעו לפרק הבא של אח הגדול – העונה הזו מבאסת במיוחד.

מנות ראשונות מצוינות