הוא גדל בבית קשוח, פחד להיות לבד, ומצא נחמה בנגינה
מיקי גבריאלוב הוא ללא ספק אדם מחושב. חשוב לו לדייק, לא רק במוזיקה אלא גם בדברים שהוא אומר. דיבורו מדוד וזהיר, שחס וחלילה לא ייפלט משהו שיצטער עליו אחר כך. "החינוך אצלי בבית היה מאוד קשוח", מספר הזמר בן ה-56 כשהוא יושב באולפן הקטן שלו, מוקף בפסנתר, כמה גיטרות, תופים, שני מחשבים, מערכת אקולייזר, שני מיקרופונים והרבה ספרים. "ילד צריך לשחרר את התחושות שלו – שמחה, כעס, תוקפנות – אחרת הוא נתקע עם זה. ואותי חינכו מאוד קשוח. לא למדתי לפתוח עצמי ולשמוח, גם לא לכעוס. רק בשלב הרבה יותר מאוחר למדתי להחצין את הרגשות שלי".
איך אתה זוכר את הילדות שלך?
"נולדתי אחרי יותר משש בנות, שחלקן נפטרו, וגם אח שנפטר. גידלו לי שיער נגד עין הרע, כדי שמלאך המוות יחשוב שאני ילדה ולא ייקח אותי, ולא סיפרו אותי עד גיל בית ספר. ההורים שלי חששו שאם אחד הבנים מת יקרה משהו גם לשני, אז כביכול הסתירו אותי ו'מכרו' אותי לאמא אחרת. הייתי קצת היפי, כי אמא הייתה קולעת לי צמות עם שרוכים חומים של נעלים", הוא צוחק.
נולדת אחרי כל כך הרבה בנות, אפשר היה לצפות שיפנקו אותך
"בחוץ ירדו עליי, בבית פינקו אותי, ואבא שלי הקשיח אותי. הייתי במעין משולש ברמודה מטורף כזה. אמנם יצאתי מחושל, אבל הייתי צריך להתמודד בחיי עם דברים שעזרו לי להיפתח ולהוציא החוצה את כל מה שאני מרגיש. מבחינתי זה מזל גדול שפניתי למוזיקה, כי דרך השירים והטקסטים שלי יצאו כל הטראומות שעברתי כילד, הכעסים שהצטברו, חלק מהאגרסיביות שהייתה בי. כך למדתי להכיר את עצמי טוב יותר ולהתמודד עם האנשים שדיברו עליי, צחקו עליי ולא עשו לי טוב".
אתה מרגיש עדיין את השפעת הבית עליך?
"יש עליי השפעות כבדות מאוד מהבית, מהתרבות שגדלתי בה. גדלתי בישראל בתקופת הצנע, כשבן גוריון רצה שכל אחד יהיה ישראלי וכל אחד היה צריך לעברת את השם שלו. ומצד שני, גדלתי בבית שמרני וקשוח, עם תרבות לדינו-טורקית-נאשית. מה עושים עם זה שבבית אוכלים מאכלים מסוימים ובחוץ הכל אחר? כל מה שאתה עושה אצלך בבית, המקום שאתה גר בו, התרבות שלך, החיים שלך – הם של בני מיעוטים. זה יצר אצלי תחושת נחיתות".
בזכות הצ'רצ'ילים
גבריאלוב, שנולד בשכונת שפירא בדרום תל אביב, לאם שעלתה מאיזמיר שבטורקיה ולאב שנולד באראוואן שבארמניה, היגר לטורקיה ועלה ארצה, עשה לאורך הדרך את המקסימום כדי להיות שייך. "להיות חלק אינטגרלי", כדבריו, "מהמדינה, מהחברה, מהתרבות".
המוזיקה הייתה חלק מרכזי מהתהליך. כששמע כילד בחור בשכונה מנגן על גיטרה, הוא נפעם ולקח את העניין ברצינות. במשך שנתיים, מגיל 13 עד 15, הוא חיפש בשכונה חבר'ה שמנגנים, עד שפגש את להקת הצ'רצ'ילים ושימש בה כנגן בס. בגיל 18 כבר הופיע איתם בחו"ל. "הכרתי לא רק את העולם הגדול, אלא גם את העולם האמנותי. הפכתי למשהו אחר לגמרי בזכות העובדה שקיבלו אותי דרך היצירה שלי, וקיבלו אותי יפה".
כשהיה בן 19 נקלעו הצ'רצ'ילים למשבר, והאמרגן יהודה טלית חיבר את הלהקה עם הזמר אריק איינשטיין, שביקש מגבריאלוב להלחין שיר וצירף אותו לאלבום. "פתאום זה נהיה רציני יותר. השיר יצא לרדיו והייתי צריך כל הזמן להיות בשליטה ולא לפחד לעמוד מאחורי מה שאני עושה. למזלנו יצאו לנו שירים גדולים כמו 'אני ואתה נשנה את העולם' ו'עוף גוזל'. זה נתן לי ביטחון".
השניים יצרו יחד במשך למעלה מעשרים שנה אלבומים משותפים כמו "בדשא אצל אביגדור", "סע לאט", "חמוש במשקפיים", "אוהב להיות בבית", "על גבול האור" ועוד, שחלקם הפכו כבר מזמן לקלאסיקות במוזיקה הישראלית. הביטחון לשיר הגיע מאוחר יותר, ב-1977, כשגבריאלוב הצטרף למופע "מכתבים למערכת" של יהונתן גפן ודני ליטני, שם הקליט לראשונה שירים כסולן.
השאלון
אלו ספרים מונחים לצד מיטתך?
"מילים מספרות" מאת נתן שפיגל, "תולדות הזמן הקדום" מאת יצחק ברוור, "דברי ימי עם עולם" מאת שמעון דובנוב ו"היום איננו כלה" מאת צ'ינגיס אייטמטוב.
עם אלו דמויות היסטוריות אתה מזדהה?
הביטלס ובן גוריון.
מה ההגדרה שלך לאושר?
אם אני קם בבוקר ומחייך אז יש יום טוב, ואם היום טוב, אז הכל טוב. ואם הכל טוב, אני גם עושה מוזיקה וגם עושה טוב לאנשים. זו הרגשה של אושר.
איזו תכונה אנושית אתה מעריך במיוחד?
כנות.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
שלג בתל אביב, 1952. הייתי בן שלוש, יצאתי החוצה והחלקתי על הקרח שהצטבר בחצר.
לאיזו תקופה בחייך היית חוזר?
לתקופת הצ'רצ'ילים. זו התקופה שבה פרחתי באמת.
מה גורם לך לאבד את כושר הדיבור?
לדבר באנגלית. שפה זרה.
אלו משוררים ישראלים אהובים עליך במיוחד?
נתן אלתרמן, חיים נחמן ביאליק, לאה גולדברג, נתן יונתן, יענקל'ה רוטבליט. אני אוהב את השירה של רוני סומק, שגם ערך לי את הספר.
מה מפחיד אותך?
כילד פחדתי מאוד מהחושך. יותר מאשר כל ילד. הוריי לא היו בבית, והתחושה הזו של להיות לבד בחושך מלווה אותי. נשארה לי חרדה מלהיות לבד. הלבד והחושך הם דבר משמעותי אצלי.
קצת מפתיע שאדם עצור כל כך כותב שירים
"יש בי מצד אחד רצון להיות כן ולחשוף רגשות, אבל אני גם לא רוצה שאנשים קרובים אליי ישאלו שאלות מיותרות, או לחשוף מישהו שלא מעוניין בכך. זה עניין מאוד עדין ורגיש, כך שלמדתי לנווט את הרגשות שלי בין המילים".
יש מצב רוח מיוחד שמביא אותך ליצור?
"אני ניזון יותר מהרגשות העצובים שלי. אני יכול לכתוב גם שיר שמח, אבל הטריגר הוא משהו דכאוני ועצוב. זו האצבע שעומדת על ההדק ולוחצת בשביל לפלוט את הכדור. אחר כך זה כבר סיפור אחר. זה לא בא לי בקלות, וזה לא קורה כל יום".
להקת המשוררים שלי
גבריאלוב הקים משפחה והפך לאב כבר בגיל 21. כיום הוא אב לארבעה – שניים מנישואיו הראשונים ושניים מהנוכחיים. "אני לא יודע לחיות לבד", הוא מתוודה בטון מהוסס. "אז התחתנתי כדי להקים משפחה משלי. אף פעם לא חייתי לבד, מלבד אולי חצי שנה בזמן הגירושים שלי".
"אם אני לבד יש בי איזה חוסר ביטחון, חוסר שקט. בתקופה האחרונה אני הרבה יותר שלם עם הלבד הזה, אני יודע איך להתמודד איתו וליהנות ממנו. זה משהו שגדלתי איתו והפך להיות טבע שני שלי. אני גם לא אוהב להופיע לבד עם הגיטרה, אבל בזמן אחרון כן הופעתי. אם אני שואל את עצמי למה אני לא אוהב להופיע לבד, התשובה היא שזה נובע בדיוק מאותה סיבה שאני לא אוהב להיות לבד בבית, בדיוק כמו שאני לא אוהב ללכת לבד לסרט".
נדמה שהצורך העז של גבריאלוב להיות שייך למשהו או למישהו, בא לידי ביטוי גם באלבום האחרון שהוציא לפני כארבעה חודשים, "שירי משוררים", הכולל משירי נתן אלתרמן, חיים נחמן ביאליק ולאה גולדברג. הרי מה מהווה יותר קונצנזוס יותר מאשר להופיע על העטיפה שכם לשכם עם גולדברג, ביאליק ואלתרמן? "חיברתי אותם ושמתי את עצמי שם כאילו אנחנו להקה. כיוון שהם יצרו תרבות כתובה והם מאוד אהובים, הרשיתי לעצמי לרכז אותם בדיסק אחד".
מהו הקו המחבר בין השירים?
"בעצם, שלוש מאבני היסוד של השירה הישראלית נמצאות כאן בדיסק אחד – גם אלתרמן היותר פוליטי, גם ביאליק הרגיש והרומנטי וגם גולדברג הציורית. אם כי אני לא יודע כמה הם היו שמחים להיות ביחד", הוא מחייך.
במה הייתה שונה העבודה על האלבום הזה?
"בהרבה מובנים. קודם כל, מדובר בשירים שפעם ביצעו אחרים והייתי צריך ליצור להם ביצוע חדש שמתאים לי ולתקופה. אחר כך הייתי צריך לרכז 29 שירים בשני דיסקים ולגבש חוט שני אחד שיעבור בין כולם מבחינת הטקסטים, המוזיקה, העיבודים והביצועים, להתמודד עם הביצועים שנתתי לזמרים אחרים ובנוסף להקליט באולפן עם צליל אחר, נגנים אחרים ועבודה טכנית אחרת לגמרי".
מסתמך על הראש
כששואלים את גבריאלוב מה הוא עוד היה רוצה להגשים, הוא נראה קצת מבוהל. "אני מרגיש שעוד לא כתבתי את ה-שיר בהא הידיעה, זה שיהיה הכי טוב בעיניי. בכל פעם אני מחפש מחדש את השיר הזה, והוא מן פנטזיה שאני רוצה להפוך למציאות. זה משהו שמטריד אותי בפנים. אחרת, אם אהיה מרוצה אני אנוח על זרעי הדפנה, ואני לא רוצה להגיע לשם. אני רוצה ליצור כל הזמן".
אז מדוע הוצאת ספר שירים המסכם את הקריירה המוזיקלית שלך?
"זה לא מסכם, זה מרכז. אני עוד לא בגיל של סיכום. מדובר בעשייה של 37 שנים, והרבה פעמים שואלים אותי איפה אפשר למצוא תווים של שיר כזה או אחר. אז החלטתי לרכז את החומר כדי שמי שרוצה ימצא את מבוקשו. זהו ספר הכולל 90 שירים עם לחנים שלי ושירים שתרגמתי, כולל תווים וסיפורים אישיים שמאחורי השירים".
במבט לאחור, מה היית משנה בקריירה שלך?
"אני מצטער מאוד שלא למדתי לנגן בצורה מקצועית על גיטרה ופסנתר, כי הייתי ארחי פרחי כזה. אמנם למדתי קומפוזיציה ועיבודים, אבל לא למדתי לנגן. אם הייתי שולט בכלים שלי טוב יותר מבחינה טכנית, הייתי יכול להגיע לרמות הרבה יותר גבוהות. אני ניזון מהמוזיקה שיש בתוכי ומפתח אותה עם הכלים שיש לי. אני צריך להסתמך על הראש שלי ולא על הנגינה שלי".
אם לא היית מיקי גבריאלוב המוזיקאי, מה היית?
"כילד אהבתי לקרוא ולהתעסק בדברים שקשורים למדע. הייתה לי אנציקלופדיה שקראתי בה כל הזמן, והלכתי להרצאות באוניברסיטה הפתוחה. גם היום אני קורא אנציקלופדיות, ספרות מקצועית, היסטוריה. מעניין אותי לדעת. סביר להניח שהייתי מתעסק בצד האקדמי של המדע. פיתוח פטנטים ודברים מהסוג הזה".