אביר הבית הלבן
אוסקר דה לה רנטה, שהלך לעולמו בסוף אוקטובר, לא נולד אמנם בארצות הברית אבל הצליח לחדור עמוק אל ארונן ואל נפשן של נשות הנשיאים וכוכבות הוליווד. פרידה מהמעצב שהביא את הרוח הלטינית לאמריקה
כל אחד צריך מאהב לטיני, בייחוד תעשיית אופנה משעממת ופרקטית יחסית כמו זו האמריקאית. אוסקר דה לה רנטה, שהלך לעולמו בסוף חודש אוקטובר האחרון בגיל 82 (אם כי בית האופנה הנושא את שמו ימשיך כמובן לפעול), ניפק לא רק אופנה גדולה שמצאה עצמה בין היתר על השטיחים האדומים ובבית הלבן, אלא גם אמירות מתגרות כגון ״כדי להיראות טוב בבגדים, חייבים להיראות טוב גם בעירום״. הוא היה מעצב סוער, עתיר דרמה וחושני.
את תפקיד המאהב הלטיני המושלם הוא מילא בשערו המסודר בתוספת מדויקת של ברילנטין, בחיוך חתול צ'שייר צחור ופתייני, בצעדי מחול מעכסים וכמובן – בשמלות הערב שעיצב אשר עוררו התפעלות אינסופית בזכות שובלים עודפים של משי ובזכות גוונים שרק האוהבים יכולים לדמיין.
רמזים לסופה של הקריירה המפוארת רחשו באוויר זה חודשים ארוכים. בתעשיית האופנה ידעו כולם כי דה לה רנטה חולה בסרטן, ובעונות האחרונות היה נדמה כי מתנהל מירוץ של טוענים לכתר. תחילה הסתמנה בחירה פרובוקטיבית במיוחד: בתחילת השנה נודע כי ג'ון גליאנו (שהודח מבית האופנה כריסטיאן דיור עקב אמירות אנטישמיות בוטות) הוזמן לעבוד בסטודיו של דה לה רנטה; אך הרומן המקצועי בין השניים נגמר במהרה לאחר שלא הושגה הסכמה על תנאי ההעסקה של גליאנו (לבסוף התמנה גליאנו למנהל האמנותי של בית מרטין מרג'יאלה). לאחר חודשים נוספים של ספקולציות מונה לפני שבועות אחדים הבריטי פיטר קופינג לתפקיד המעצב הראשי. לטובת תפקיד זה עזב קופינג את בית האופנה הצרפתי נינה ריצ'י.
הטון הייחודי – האקזוטי מצד אחד והאירופי־ראוותני מצד אחר – שהביא דה לה רנטה לאופנה האמריקאית היה קשור בהחלט לציר הגיאוגרפי הפתלתל של חייו. הוא נולד בסנטו דומינגו שבקאריביים. את השכלתו הגבוהה רכש במדריד, בתחום האמנות דווקא. נרמז לא פעם כי הוא שאף להיות צייר, והוא אכן הפליא לאייר אך לחץ משפחתי דחף אותו לאמץ גישה פרקטית יותר לחיים. גישה זו הובילה אותו עם תחילת שנות ה־60 אל הסטודיו של כריסטובל בלנסיאגה – אחד מענקי האופנה של המאה ה־20 – לו שימש אסיסטנט. לאחר תקופה קצרה המשיך אל בית האופנה הצרפתי לנווין.
בשנת 1963 עזב דה לה רנטה את אירופה ועבר לניו יורק, שם החלה מערכת היחסים הארוכה והפורייה שלו עם צפון אמריקה. במשך שנתיים ניפק קולקציות בשם אליזבת ארדן, אך ב־1965 כבר היה בשל להציג קו אופנה משל עצמו.
אל תוך תרבות אופנה שאהבה שמלות לעקרות בית עשירות וחליפות פרקטיות, הביאה הרוח מהאיים הקאריביים פאר תרבותי עז. מלבד חיבה עזה לטעם ספרדי ולנשיות מועצמת ופלרטטנית – שמלות אדומות שמדגישות מותניים ובדים מעוטרים בשושנים אדמוניות – יצר דה לה רנטה גם קולקציות סביב הפולקלור הרוסי, הצועני ותרבויות אחרות המעדיפות עושר ססגוני על פני שמלת יום מהוגנת. עם זאת נודע דה לה רנטה גם בזכות יצירות מחויטות – טריקים עיצוביים כגזירה באלכסון של ז'קטים יצרו חזות חושנית לפריטים מיושבים באופיים.
הודות להשכלה הקונטיננטלית היה דה לה רנטה אחד הבודדים מהצד המערבי של האוקיינוס האטלנטי שידע לאמץ משהו מהעודף הנוצץ של אירופה. השמלות שלו, שנעשו עם הזמן לאיקוניות, היו צבעוניות, משובצות בנדיבות ולעתים קרובות – גם ארוכות ולא פרקטיות במיוחד, לפיכך יועדו בעיקר לאירועים גרנדיוזיים. עם הקמצוץ הבינלאומי שהביא לאמריקה, לא פלא שמצא את דרכו לא רק אל לבן של כוכבות קולנוע אלא גם אל נשות נשיאים – ננסי רייגן, לורה בוש, הילרי קלינטון – שרצו לראות את עצמן כחברות בחוג הסילון.
מובן שהטמפרמנט הגועש לא הסתכם רק ביצירות חושניות, אלא גם בכמה שערוריות. היו סקנדלים פוליטיים שנקשרו לאופן שבו הלביש נשות נשיאים ממפלגות שונות; והיו כאלה שנקשרו בדעותיו החריפות, למשל כאשר נזף בפומבי במישל אובמה לפני כשלוש שנים, על שלבשה באירוע רשמי שמלה של אלכסנדר מקווין ולא של מעצב אמריקאי.
השערוריות לא נותרו רק על המפה הפוליטית. למרות המטען הרב שהביא לאופנה האמריקאית, הדעות לגביו בקרב מבקרי האופנה היו חלוקות (אוסקר וויילד בוודאי היה אומר כי זו עדות לכך שהיצירה שלו הייתה שווה משהו). מצד אחד הוא היה אביר הפקות האופנה המפוארות; מצד אחר היו שחשבו שהיצירה שלו לא התחדשה במידה הרצויה במרוצת השנים. בהתנצחות מתוקשרת בשנת 2012 כינתה אותו מבקרת האופנה קת'י הורין ״נקניקייה״ – ככל הנראה כדי לתאר את מעמדו בתרבות האמריקאית וכמה הוא צפוי. דה לה רנטה לא נשאר חייב ופרסם מכתב פומבי שבו אמר: ״אם לך יש זכות לכנות אותי נקניקייה, למה לי אין זכות לקרוא לך המבורגר תפל בן שלושה ימים?״.
הכותרות שסחט במרוצת השנים לא חיבלו באמת ביצירה שלו. לצד הטונים הגבוהים ניכר כי דה לה רנטה היה נאמן בעיקר לעצמו וללקוחותיו, והעדיף לרצות נשים יפות מאשר עורכות אופנה. ייתכן שזה היה המאפיין שבסופו של דבר קיבע את מעמדו בהיסטוריית האופנה האמריקאית – הוא יצק לתוך פנטזיות תוכן אמיתי.