הזמרת הישראלית שמביאה את הגרוב האתיופי לחו"ל: "יש בי כאב ותחושת אשמה"

אבבה דסה (AvevA), 38, זמרת־יוצרת אתיופית-ישראלית שמחברת בין סול, R&B ושורשים אתיופיים. נשואה ואם לשניים, מתגוררת בלוס אנג'לס ופועלת על הקו שבין ארה"ב לישראל. בימים אלה היא מוציאה את "Mother", סינגל חדש מתוך EP שבדרך, מחווה מוזיקלית לאמהות שמחזיקות משפחות, תקווה וחיים שלמים על הכתפיים. אחרי שני אלבומים והופעות בארץ ובעולם, היא חוזרת לישראל ותופיע ב-25 ביוני בפסטיבל הולגאב.

>> "חייתי במשך שנה באוטו על מיטת עץ מתקפלת"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"שאני לא תמיד מרגישה אמיצה כמו שאנשים אולי חושבים. מבחוץ, במיוחד על במה, זה יכול להיראות כאילו אני מאוד בטוחה בעצמי. אני הרבה יותר ביישנית ממה שנדמה, ולוקח לי זמן להיפתח באמת. הרבה דברים שעשיתי בקריירה ובחיים קרו תוך כדי פחד, ספקות וחוסר ודאות. עם הזמן הבנתי שאומץ זה לא להרגיש בטוחה או לדעת בדיוק מה את עושה, זה להמשיך להיות בתנועה גם כשאת עדיין מחפשת את הדרך".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"ממש סביב שחרור הסינגל האחרון שלי אמרתי לעצמי: 'די, נמאס לי', בעיקר מול התחושה שהיום אמן כבר לא יכול פשוט להיות אמן. אני אוהבת ליצור, לשיר, לכתוב ולפגוש קהל, אבל יש פער גדול בין המקום הרגשי והעמוק שממנו נולדת מוזיקה, לבין הצורך לתרגם את הכל כל הזמן לתוכן קצר, מהיר וקליט. היום את צריכה לייצר תוכן, להבין טרנדים, לתפעל פלטפורמות, לחשוב איך זה יעבוד באלגוריתם ואיך לגרום לאנשים לעצור לשלוש שניות. לפעמים זה מרגיש כאילו היצירה עצמה הפכה להיות רק חלק קטן מתוך מערכת שלמה של נראות, שיווק ותפעול. זה עולם שאני עוד לומדת לעבוד בתוכו, אבל הוא גם יכול מאוד לעייף".

מה הקללה האהובה עלייך?
"כמעט כל קללה באמהרית. יש בהן משהו שנשמע קליל, אפילו מצחיק ומוזיקלי, אבל המשמעות שלהן תמיד קשה ודרמטית מאוד. למשל 'אפר ייבלש, שהמשמעות שלה היא בערך 'תאכלי עפר'. זה נשמע חמוד אבל זה ממש לא. אני משתמשת בהן ברגעי תסכול או עצבים, וכשלא בא לי שיבינו שאני מקללת".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"המקרה הקשה של ימנו זלקה השאיר אותי בוכה כמה ימים. לראות איך בכזאת קלות חיים נלקחים, לשמוע את אימא שלו בוכה ומספרת שהיא חשבה שהגיעה למקום בטוח כשהם עלו לארץ, ובסוף איבדה את הבן שלה בגלל ספריי, זה שבר אותי. ומעבר למקרה עצמו, ההתנהלות הקלוקלת של המערכות מול בעיית האלימות, שממשיכה לגדול ולהתרחב בשנים האחרונות, גורמת לתחושת תסכול וחוסר אונים".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"זה קרה במופע סיום של אנסמבל אפרו-פופ בבית ספר רימון, במועדון האזור בתל אביב. היינו לא מעט אנשים על הבמה, ובאיזשהו שלב התכופפתי להביא לעצמי בקבוק מים. בדיוק כשהתרוממתי, הגיטריסט שעמד לידי, תמיר – פרפורמר מעולה שיודע לזוז ולרקוד תוך כדי נגינה – הזיז את הגיטרה לכיווני בתנועה חדה. קיבלתי מכה חזקה מאוד במצח מהגיטרה, ותוך כמה שניות הייתה לי בלוטה רצינית. בהמשך ההופעה ניסיתי להישאר בפרופיל, עם הצד בלי הבלוטה לכיוון הקהל, אבל נראה לי שלא ממש הצלחתי להסתיר את זה. זה היה שילוב של כאב ומבוכה, אבל המשכתי כאילו הכל כרגיל".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"הכי מפחיד אותי לאבד את עצמי בתוך כל התפקידים שלי. להיות אימא, בת זוג, יוצרת, אשה – אלה התפקידים הכי משמעותיים ויקרים בחיים שלי, אבל לפעמים זה גם שואב אותך לגמרי. יש ימים שאת רק מסמנת וי על דברים: ילדים, בית, עבודה, אוכל, הודעות, סידורים, עוד משהו ועוד משהו, ואני יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה, אבל לא תמיד מצליחה לפנות לזה מקום. הכל לחוץ ודחוף, ובסוף הדברים שלי נדחקים הצידה. להיכשל מפחיד אותי פחות; יותר מפחיד אותי להתעורר יום אחד ולהרגיש ששכחתי את עצמי בדרך, ששכחתי להקשיב לקול הפנימי שלי".

מהי המנטרה אשת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"אין לי ממש מנטרה קבועה. כשאני מרגישה שקשה מדי, שאני חלשה או שאני רגע לפני התפרקות, אני פשוט מזכירה לעצמי את כל הדברים הטובים שקיימים בחיי: יש לי בריאות, יש לי משפחה, יש לי ילדים מדהימים, יש לי בן זוג שהוא שותף אמיתי, ויש לי את המוזיקה. יש לי את הקהילה שלי, את החברים שלי, יש לי בית לגור בו ומיטה לישון עליה. אני מזכירה לעצמי שיש לי המון. זה לא פותר את הקושי, אבל זה עוזר לי לנשום רגע ולהבין שאני רק צריכה לעבור את הרגע הזה.

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"לאחרונה התחלתי להתעניין יותר בתחום הזה – אם זה מוזיקה לסרטים, כתיבה או אפילו משחק. אז הייתי אומרת: אני. אין יותר מדויק מהמקור".

מי בעינייך הגבר/האישה הכי לוהט/ת על הפלנטה? מי היה גורם/ת לך לעבור צד?
"תמיד ידעתי להעריך יופי נשי. נראה לי שרירי, ריהאנה, נמצאת בטופ הרשימה. זה לא רק עניין של יופי; יש בה ביטחון, סטייל ואנרגיה שקשה להתעלם מהם".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה להיות יותר קלילה ופחות ביקורתית. גם כלפי חוץ, אבל קודם כל פנימה. אני יכולה להיות מאוד קשה עם עצמי, והייתי רוצה ללמוד לתת לעצמי את אותה חמלה שאני יודעת לתת לאחרים. לשחרר קצת, לסמוך יותר, ולזכור שתמיד יש לאן לגדול ולהשתפר, אבל זה לא אומר שאני לא כבר ראויה וטובה כמו שאני עכשיו".

על מה יש לך רגשות אשם?
"על זה שאני חיה בארה"ב בזמן שהארץ שלי מדממת, והאנשים שלי מתמודדים עם מציאות בלתי אפשרית. זה מורכב, כי החיים הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום, ויש לי כאן משפחה, עבודה וחיים, אבל הלב עדיין מחובר מאוד לשם. יש בי הרבה הכרת תודה על מה שיש לי כאן, ובמקביל גם כאב ותחושת אשמה על זה שאני רחוקה".

מה חסר לך בחיים?
"שקט פנימי. לא שקט של לא לעשות כלום, אלא רגעים שבהם הראש לא רץ כל הזמן לדבר הבא. פחות לחץ, פחות רעש, פחות תחושה שאני צריכה להספיק הכל עכשיו. פשוט להיות רגע במקום שלי ולנשום. וחסרה לי מאוד המשפחה שלי, שגרה רחוק ממני. לפעמים כל מה שבא לי זה לקפוץ לקפה, לשבת רגע, לדבר שטויות, בלי שזה יצריך טיסה ותכנון של חודשים".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"אני לא כל כך מאמינה בהזדמנויות שהתפספסו. יש דברים שלא קרו בזמן שרציתי, אבל למדתי לשחרר ולהבין שאני אגיע ליעד שלי גם אם זה יקרה באיחור קל. כן היו החלטות שאולי הייתי משנה, למשל טור גדול בחו"ל, בפסטיבלים ממש מגניבים, שביטלתי בדקה ה-90 כי חשבתי שיהיה זמן מדויק יותר לצאת אליו עם מוזיקה חדשה. ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הכל".

על איזה רגע בקריירה שלך את הכי גאה?
"התשובה לשאלה הזאת משתנה כל כמה זמן. כרגע זה ללא ספק השיר החדש ששחררתי – Mother – שיר שכולו מוקדש ומקדש את האמהות הגיבורות שלנו. בקליפ שצילמתי לשיר תיעדתי אמהות ומשפחות מהקהילה, וזה מרגיש לי כמו רגע מאוד משמעותי. יש בהן עוצמות שקשה להסביר במילים – הן מחזיקות משפחות, כאב, תקווה, עבודה, אהבה וחיים שלמים, הרבה פעמים בלי לקבל את ההכרה שמגיעה להן. ואני גאה שיכולתי לתת להן במה ולהוקיר להן תודה דרך המוזיקה".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"התשובה הכי ברורה היא לאימא שלי, על כל מה שהיא נתנה ועשתה למעני. אבל אני ארחיב ואומר: לכל האמהות שעושות הכל כדי לספק לילדים שלהן חיים טובים יותר. לאמהות חד-הוריות, לאמהות קרייריסטיות, לאמהות עקרות בית, לאמהות מהגרות, לאמהות צעירות ומבוגרות, לאמהות שמגדלות ילדים רחוק מהמשפחה שלהן, לאמהות שעובדות בכמה עבודות, לאמהות שמחזיקות בית גם כשהן בעצמן עייפות, לאמהות שמטפלות בכולם ולפעמים שוכחות את עצמן, ולאמהות שעושות הכל בשקט ולא תמיד מקבלות הכרה. יש שם גבורה יומיומית, עמוקה, שלא מדברים עליה מספיק".