אבא בחו"ל

הטיסה הראשונה של אב השנה לחו"ל היתה עוד לפני שהוא היה אבא. הייתי אז בהריון עם נעמה ולא קלטתי מול מה אני עומדת וכמה טיסות עוד יבואו בהמשך. מהטיסה הראשונה הוא חזר עם לגו תינוקות ושטיח הפעלה לתלייה על המיטה, ואני הנחתי את התשורות בחדר הילדים שעוד לא היה מוכן וחשבתי שהעניין הסתיים.

הוא לא הסתיים. עשיתי פעם חישוב פולני וגיליתי ששני שלישים מההריון של נעמה אבא שלה לא היה בארץ. לקורס הכנה ללידה לא הלכתי, כי לא רציתי ללכת לבד, ומכיוון שנעמה נולדה לבסוף בניתוח קיסרי, עשינו היסטוריה בכך שהיינו הזוג היחידי בהריון שני בקורס ההכנה שאליו לבסוף הלכנו.

כשנעמה היתה בת חצי שנה אבא שלה קיבל הצעה שהוא ממש לא רצה לסרב לה. קורס יוקרתי וחשוב שמתרחש, איך לא, בחוץ לארץ. התנאים: ארבעה וחצי חודשים רצופים בחו"ל, אחר כך חודש מנוחה בארץ, אחר כך עוד חודש וחצי בחו"ל. חופשות בארץ? 48 שעות, כולל טיסות, אחת לשבועיים. נשמתי עמוק, נשמתי שוב עמוק, ואמרתי כן. בסך הכל, כך חשבתי, תינוק בן חצי שנה עוד לא ממש מודע להיעדרותו של האב, והיעדרות כזאת לא נוכל לעולל לה בעתיד, אז עדיף כבר עכשיו.

אני לא יודעת מי כותב את ספרי הפסיכולוגיה של תינוקות, אבל נעמה ידעה בדיוק מתי אבא שלה בא, מתי הוא הולך, ואפילו מתי הוא עתיד ללכת. אני זוכרת את חצי השנה ההיא כרצף ארוך וקשה של בכיות, בוודאי שבתוספת השיניים שבדיוק צמחו. אלו היו החודשים שבהם היא עברה לישון איתי, ולקח לנו עוד שנתיים תמימות כדי לשכנע אותה לחזור למיטה שלה.

הסוכרייה שבכל טיסה

האמת, הטיסות היום הן משהו שאנו חיים איתו די בשלום. כשילדים גדלים לתוך מציאות מסוימת, היא נראית להם הכי טבעית בעולם. אז ישנן שנים שבהן יש טיסות כל שלושה חודשים, וישנן שנים שבהן הטיסות הן פעם בחודש. ישנן טיסות של שבוע וישנן השנואות, של השבועיים, אבל תמיד, תמיד, ישנן המון סוכריות אם-אנד-אם.

הסוכריות התחילו כשוחד הכרחי בפרידה. "אני אחזור ממש מהר", כך היה האבא סח, "ואני אביא לכם סוכריות אם-אנד-אם". לבעלי העין החדה שביניכם, למותר לציין שכעבור זמן קצר להפליא הפכו הסוכריות לעיקר. "אבא, מתי אתה טס?", היתה יכולה בכורתי להתעניין בנימוס, בעוד שאחיה ישר הגינונים היה מודיע שהוא רוצה כבר שאבא יטוס כי הוא רוצה ממתקים ומתנות.

כמו בכל מערכת קפיטליסטית, ההון חבר לשלטון, והילדים קלקלו את השיניים המון. גם מקומי בהיררכיית השוחד לא נפקד, ואני יכולה לדווח לכם נאמנה שלאחר שוקולד מהרבה מאוד מדינות, כנראה שבאמת השוקולד שלנו הכי טעים שיש. אה, וגם שמבצעי השלושה פלוס אחד בדיוטי פרי ממש משתלמים לטווח הארוך. אין ספק שכולנו התנחמנו במיטב הניחומים שכסף יכול להציע, אבל כנראה שזה עובד רק מגיל מסוים, כי על הלל הכסף לא עבד. הלל רוצה את אבא.

הרבה יותר משוקולד

תשע בלילה. שתיים בלילה במקום אחר על הגלובוס. האבא של הילדים שלי מתקשר קצר נשימה ושואל אם הם כבר ישנים. יומיים שהוא מפספס אותם, ובדיוק התחילה שנת הלימודים והוא רוצה לדבר איתם. אני מביאה להם את הטלפון למיטות, והם מדברים, חצי ישנים, את מה שעל ליבם. נעמה מספרת לו סיפור בית ספר אחד, כזה שאין לו סוף. אני עוצרת אותה כדי להעביר את הטלפון ליואב. הוא פרקטי. מברר מספר מתנות משוער וכמה ממתקים. הלל אחרון חביב. "אבא, אני מתגעגע אליך", סח הילדון, ואני יודעת שהאיש שלי בחו"ל ליבו נשבר. אני לוקחת את השפופרת רק כדי לגלות שצדקתי. ושהוא עייף, ושהוא הולך גם לישון. "לילה טוב", אני אומרת, קצת מאוכזבת, ונשארת עם איש ושלושה ילדים ישנים.

ולמרות כל התוכניות שלי, אני הולכת לישון גם כן.

מצחיק להגיד, אבל המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשמודיעים לי על עוד טיסה היא שיהיו לי את הערבים לעצמי. זמן ארוך, פרטי ויקר מפז שבו אוכל לעשות כל מה שאני רוצה, ולבד. בדרך כלל, למרבית הבושה, ה"כל מה שאני רוצה" מתמצא בקריאה סדרתית של ספרים, תוך זלילת שוקולד ועישון סיגריות, פעילויות לא מומלצות בכלל, שלא נותנים לי לעשות בשקט כל מוקירי טובתי. וזה מה שעובר לי בראש כשהוא נוסע: שיהיו לי את הערבים לעצמי. כמובן שבסוף זה נגמר בכך שהילדים נרדמים מאוחר, אני עושה עוד שעה של ניקיון וסידורים ולבסוף הולכת לישון לבד, תוהה אם הבית תמיד היה כזה גדול ושקט או שהכל בראש שלי. הכל בראש שלי, כמובן, אבל זה לא מנחם אותי בכלל.

בסוף אבא חוזר. כשהוא ארז לפני הטיסה הכלב כמעט וישב לו בתוך המזוודה, מצויד במיטב המבטים המאשימים שיש לו בעיניו החומות. עכשיו הכלב מזנק באוויר לגבהים בל יאומנו, בעוד שהילדים תקועים בתוך המזוודה, מחפשים שוקולדים ואוצרות אחרים. ניצחון השוק החופשי. אני מביטה באיש שלי, מקומט ועייף, והוא מביט בי. אני יודעת שתוך חצי שעה הוא כבר יישאב למציאות של החיים שלנו, של הבית והילדים והכלב והחתולה. תיכף אמא שלו תתקשר והחברים והעבודה. אבל לפני שהוא נשאב חזרה פנימה, ולפני שאני פונה לחפש את הילדים מתחת לכתמי השוקולד, אני מביטה בו ולרגע אחד צלול יודעת בדיוק למה התחתנתי איתו, ולמה הוא התחתן איתי.

והרגע הזה שווה יותר מכל השוקולד שבעולם.