איזה ערך יש לזיכרון אם לא זוכרים אותו ואיך אפשר להתחיל מחדש אהבה שרק התחילה. לינוי בר גפן בוחנת איזה עתיד צופן לה העבר
כל מה שלא משרת אותי ביומיום נזרק. מאז ומעולם לא שמרתי דבר. לא מכתבי אהבה ולא תעודות, לא בגדים ולא מזכרות מטיולים בעולם. את ההטפה הקבועה שלי, "חפצים לא משלמים שכר דירה", תמיד נהגתי לומר בקול קר ושכלתני של מי שהתנערה מעצמים מיותרים שנועדו רק לשמן את צירי הזיכרון. אני השובר של כל גל שנושא עמו מזכרת.
יצא ככה, ונקלעתי למצב שבו המיומנות בהשמדת העבר משרתת אותי היטב. כשהבנזוג התעורר מהתרדמת לפני כמה חודשים הוא לא זכר אותי. מולו ניצבה אישה עם כרס הריון מתקדם שהוא הבין שיש לו איתה עבר משותף, אבל הוא לא זכר ממנו דבר. מה שהוא כן זכר זה שהוא אוהב אותה. הוא נהג לחזור על זה שוב ושוב, בוקר צהריים וערב: "אוהב אותך".
איך אתה יכול לאהוב אדם שכלל אינך זוכר? האם האהבה שלנו לבני זוגנו לא מבוצרת בשקים שמלאים בחוויות המשותפות שלנו? הרי הן אלה שמובילות להיכרות העמוקה שבאה אחרי ההתאהבות. ההתאהבות היא העונג מההווה עם האחר ומהיכולת לדמיין איתו עתיד מתוק. האהבה היא הקבלה של ההווה והעבר המשותף. בחלוף הימים הגעתי בזהירות למסקנה שכנראה ה"אהבה־נטולת־עבר" של בן זוגי מעידה שאנחנו מקטלגים את הדמויות החשובות בחיינו בכמה מגירות זיכרון ולא רק באחת. העובדה שהושמדה מגירת החוויות המשותפות לא אומרת שהושמדו מגירות אחרות. אלה, כך נדמה לי, חלחלו לליבת הגוף והשתרשו בו, עד שיש להן קיום משל עצמן, כאילו היו איבר נוסף. אבל באמת שאני לא יודעת. אני רק יודעת מהן ההשלכות. ההשלכות הן שמרגע שבן זוגי חזר לחיות, אחד מאיתנו מגיע ליחסים עם המון מידע על השני ועל ה"אנחנו" שלנו, בעוד שהאחר מתחיל מאפס.
לא היה טעם להישאר בדירה המשותפת הקודמת, הוא לא זוכר אותה. הוא לא זוכר איך התמקחנו על המחיר עם הבעלים, הוא לא זוכר את הספונג'ה המשותפת של יום שישי או איך עמדנו שעות מול הקיר בניסיון לקבוע איפה נתלה את התמונות. גם התמונות כבר לא חשובות. שום חפץ כבר לא חשוב. אלמלא השיקול הכספי הייתי זורקת הכל לפח וקונה מחדש, כי אין בעבר המשותף שמגולם בחפצים שלנו שום הצדקה יותר להיות חלק מההווה. למעשה, מהרגע שרק אני נושאת את העבר הזה, הוא נהיה נטל כבד מדי. מדריכים אותנו איך להתאבל על המתים, אבל אין לנו שמץ של מושג איך להתאבל על מות הזיכרון, שבו חיים שלמים נארגו ונהרגו. זו בדיוק הנקודה שבה התרגולת של היפטרות מהעבר היא נכס. אבל אני לא יכולה לומר שהיא המרפא היחיד. הפתרון נמצא בדמותו של הילד נטול הזיכרון, הבן שנולד לנו, גור־אדם שגם הוא לא היה צריך קילומטראז' חוויות ארוך איתי כדי לאהוב. כאן לא אבד מהזיכרון דבר, כי לא היה שם דבר. גם איתו אני מתחילה מאפס.
ודרך גור האדם הקטן שלנו, רנן, שבה לנקר בי התהייה איך אנחנו אוהבים את מי שאיננו מכירים: במהלך החודשים שבהם הבנזוג לא היה בבית, ראה רנן את אביו רק פעמיים־שלוש בשבוע לשעות ספורות בכל פעם. משום מה הוא זורח לקראתו הרבה יותר מאשר לאנשים שאותם הוא רואה כל יום. מילה אחת מאבא והילד מתגלגל מצחוק ותענוג. הוא עוד לא זוחל, עוד לא יודע לחבק, אבל כשהוא שוכב במיטה לצד אביו הוא מתגלגל קרוב קרוב אליו ומנסה ללפות אותו. כאילו הוא יודע שהאיש הזה קשור אליו בקשר אחר מהמטפלת או מסבתא. אני מתבוננת בהם שעה שאני מוציאה את הבגדים משידת ההחתלה וממיינת מה כבר קטן ומה יכול להישאר. מה שקטן עובר לשקיות אשפה ובקרוב ייכנס לבגאז' של האוטו ויועבר לאימא אחרת. כלום לא אשמור.