תשעה באב כבר שנה ותשעה חודשים: ככה נראה חורבן הבית

666 ימים, ערב תשעה באב ואח שלנו חופר לעצמו קבר בשבי חמאס.
אם זה לא חורבן הבית, אני לא יודעת מה ההגדרה של חורבן – ולא של בית.
חמאס מרעיב את החטופים, אבל ממשלת ישראל מפקירה אותם שם.

>>> אחותו של אביתר דוד מזועזעת ממצבו: "כל העולם חייב לראות"

נוח לנו יותר לחשוב שזו לא אחריות שלנו, שמי שאחראי לשואה שעוברים החטופים במנהרות הם מחבלי חמאס, שמי שאחראי לגורלם הם האנשים האכזריים שפרצו את גדר ה"גבול" וחדרו לארצנו בשבעה באוקטובר. זה גם נכון – הם אחראים, הם המוציאים לפועל, הם המרעיבים, המכים, האכזריים. הם אלה שיום־יום מעבירים סבל את אחינו, כמו שראינו בשני הסרטונים שהופצו ב־48 השעות האחרונות, ולא הצלחנו לנשום אחריהם.

אבל למי נזעק? למחבלי חמאס? לאלה שטבחו, שדדו, רצחו? אליהם נבוא בבקשה, בדרישה לדאוג לאחים שלנו, לשמור עליהם, לתת להם מזון כדי שלא ימותו במנהרה? אי אפשר לא להסתכל בתוכנו, אי אפשר להעלים עין מהאחריות שיש למדינת ישראל, לממשלה ולנו, האזרחיות והאזרחים, לגורלם של אחינו בשבי.

ההכרה הכואבת בעובדה שאנחנו כ"פסע" מיום השבעה באוקטובר 2023, ועדיין יש לנו אחים ואחות בשבי, ועדיין יש מלחמה וחיילים מתים, והרעב בעזה הולך ומתעצם – היא הכרה כואבת. לחלקנו, כנראה, כואבת מדי, אז אנחנו נמנעים מלהכיר בה, לעסוק בה, לחיות אותה. איך אמרה עירית לינור בערוץ 14? "טרגדיה פרטית של 22 אנשים", בהתייחסות דאז ל־22 החטופים שהוגדרו בחיים.

אז לא. הפקרת החטופים בשבי היא טרגדיה של עם שלם, היא חורבן, אות קין, חיסול של כל מי ומה שאנחנו. ואם לא נפקח עיניים, נסתכל באומץ על המציאות ונפעל להחזרתם – לא יהיה בעבור מה לחיות כאן יותר, כי לא נהיה בני ובנות אדם, לא נהיה אנושיים. כל זה מצטרף גם לעובדה הפשוטה: אין כמעט אנשים במדינת ישראל שה"טרגדיה" הזו לא נוגעת בהם – ברמה האישית, הציבורית, בחיים עצמם. במחשבה על איך אני יכולה לאכול קוטג' כשלחטופים אין מה לאכול, איך אני מתחתנת או חוגגת אירוע שמח? איך אני נותנת חיבוק לילד שלי?

למי נזעק? למחבלי חמאס? לאלה שטבחו, שדדו, רצחו? אליהם נבוא בבקשה, בדרישה לדאוג לאחים שלנו, לשמור עליהם, לתת להם מזון כדי שלא ימותו במנהרה? אי אפשר לא להסתכל בתוכנו, אי אפשר להעלים עין מהאחריות שיש למדינת ישראל לגורלם של אחינו בשבי

 

אני חושבת שאין אף אחד או אחת שלא שאלו את עצמם מה היינו עושים בתקופת השואה. האם הייתי מאלה שהתחבאו, מאלה שדאגו לעצמם, מאלה שהפכו פרטיזנים, מאלה שהצילו אחרים, מאלה שהתחברו לנאצים? מי הייתי אם הייתי נולדת אז, חיה אז, במלחמה הנוראה הזו שמגדירה את ההיסטוריה של העם שלי, של הישראליות שלי.

אין לנו את הפריווילגיה לעצום עיניים, אין לנו את הפריווילגיה להגיד שזו טרגדיה של מישהו אחר, כי הביטחון שלנו מושתת על צבא העם, על סולידריות, על ערך הרעות, על דאגה לחלש. כל הערכים שמגיעים מהלאום היהודי שלנו – ערכים שלמדנו בבית הספר, שחונכנו על פיהם וחינכו אותנו לאורם.

האחריות לגורל אחינו ואחותנו היא גם בידיים שלנו. אנחנו חייבות לפעול כדי לנער את הממשלה, להבהיר לה שהעם הוא הריבון, ושהעם רוצה את החטופים בבית ואת סיום המלחמה.

אפשר לעצור את חורבן הבית. חייבים. איך אמרה עינב צנגאוקר? "בלי החטופים אין לנו בית".