תרבות גבוהה

ליסה פרץ, עורכת מוסף "גלריה", מתחזקת כבר שנים תדמית קשוחה, ידועה בשל המניפסטים האנטי זוגיים שלה וצרובה בזיכרון הישראלי כילדה הבלונדינית מקריית שמונה מתשדיר הבחירות המיתולוגי ההוא של הליכוד. אורטל בן דיין, ילידת העיר שגדלה עם סיפורים על הילדה המפורסמת, דיברה איתה על יתמות בגיל 8 ומה גרם לה להתאהב ולהתחתן בגיל 40

88 שיתופים | 132 צפיות

הרחק מהעשייה העיתונאית של היום, ליסה פרץ זכורה לישראלים רבים כ"ילדת המקלטים" הבלונדינית תכולת העיניים מקריית שמונה שכיכבה בתשדיר הבחירות המפורסם של הליכוד בזמן מערכת הבחירות של שנת 1984. בשפה רהוטה וציורית, כשהיא רק בת 12, סיפרה ברגישות על חייה כילדה בצל ההפגזות, על שגרת החיים הקשה במקלטים ועל גדיעתו של מעיין היצירה שלה. בסופו של המונולוג הישירה מבט למצלמה ואמרה בקול בוטח: "אני רוצה ללכת לתל אביב. להרגיש חופשייה, לעשות כל מה שאני רוצה לעשות". 30 שנה אחרי, ליסה פרץ, בת 42, מתהלכת בתל אביב כבביתה שלה. בשש השנים האחרונות היא עורכת את מוסף התרבות "גלריה" של עיתון "הארץ", מה שהפך אותה לאחת הדמויות המשפיעות בעולם התרבות הישראלי.

צילום: דודי חסון | איפור, שיער: נאור אפל | סטיילינג: נועה נוז'יק
צילום: דודי חסון | איפור, שיער: נאור אפל | סטיילינג: נועה נוז'יק

היא החלה את דרכה העיתונאית במקומון "זמן תל אביב" וככתבת בעיתון "העיר", הפכה לכתבת מגזין בכירה ב"מעריב", שם ביססה את מעמדה כעיתונאית מוערכת. הטור הוותיק שלה בעיתון "רייטינג" עסק לראשונה בהיבטים החברתיים והתרבותיים של אופנה ובנקודות ההשקה שלה עם עולם הבידור והטלוויזיה. היא הייתה מהראשונות לזהות את הפוטנציאל העיתונאי המצוי בחיבור הזה והוליכה אותו מן השוליים העיתונאיים למרכז הבמה. בשנת 2003 מונתה להיות עורכת המוסף "סגנון" וחוללה בו שינויים דרמטיים. מאז שנת 2008 היא עורכת את מוסף התרבות "גלריה" של עיתון "הארץ". הצנחתה מבחוץ לתוך מבצר האליטיזם האשכנזי התל אביבי גרר לא מעט הרמות גבה. פרץ לא צמחה בתוך האליטות התרבותיות והכלכליות התל אביביות שמתפקדות כגילדות סגורות, והיא לא הגיעה ממשפחה עם קשרים במקומות הנכונים.

המינוי שלך לעורכת "גלריה" גרר תגובות לא הכי מפרגנות, בלשון המעטה.

"כניסתי לעולם העריכה הייתה מהדהדת, וזה משך אש. הגעתי לעיתון חדש, לא הכירו אותי, לא ידעו מי אני. מטבע הדברים זה מאיים. אמרו 'שהיא תערוך את 'גלריה'? היא רק כתבת'".

יש לך תדמית של עורכת קשוחה במיוחד.

"עורך שלא מבין שהוא תלוי בכותב כמו שהכותב תלוי בו הוא קריקטורה. אני רגישה מאוד לשיבושים לרעה בתוך היררכיות, אני לא אוהבת אנשים שמנצלים את כוחם. הייתי עיתונאית המון שנים, אז אני מבינה ממקום אישי גם את הצד של הכותבים".

את מתחמקת. את קשוחה?

"אני נראית לך קשוחה?".

תשמעי, אני לא עובדת תחתייך.

"אני שומרת על ענייניות. ייתכן שזה מתפרש גם כקשיחות. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה. אני מספיק מבוגרת להגיד לך שמה אומרים עליי לא משמעותי עבורי כבר המון שנים".

בפעם הראשונה שראיתי אותך אני מודה שפחדתי לגשת אלייך.

"כי את ביישנית…".

נו באמת. אני לא ביישנית. שמעתי את שמך מספר רב של פעמים בילדותי, תמיד בהקשרים חיוביים וכמקור לגאווה מקומית. שתינו גדלנו בקריית שמונה, דבר שמייצר בינינו אינטימיות כמעט אוטומטית, ועדיין חששתי לקבל ממך תגובה צוננת.

"נו, והייתי קשוחה?".

היית לבבית מאוד, זה הפתיע אותי. ובכל זאת, קשה היה שלא להבחין שאנשים מסביבך דרוכים וצמאים לאישורך.

"החוויה שלי היא בכלל לא כזאת. בחוויה שלי אני עובדת נורא קשה. אני בישראל, אני לא אנה וינטור. אני יושבת איתך בבית קפה מתחת לקיר מתקלף, קצת פרופורציה".

ועדיין, זה תפקיד עם כוח, אנשים מביטים עלייך בצורה אחרת.

"אני מזכירה לעצמי שאסור להתמכר למבט הזה, להזכיר לעצמי ענווה".

מהי טביעת האצבע שלך כעורכת?

"אני מנסה לבדוק מתחים. חשוב לי לערער על החלוקות בין הגבוה לנמוך, בין האזוטרי למרכזי, בין התכנים המכובדים לבזויים. אני לעולם לא נמצאת בקצה אחד. גם לא באמצע. אני תמיד זזה כמו מטרונום".

בשנה שעברה פרסמת את רשימת מאה האנשים המשפיעים בתרבות. היו שטענו כי פעלת ממניעים לא ענייניים כמו העדפת מקורבים.

"תמיד יהיו אלה שיגידו משהו. זו הרשימה שחתומים עליה כל הכותבים והמבקרים של 'גלריה', שהם, ועל זה אין בכלל ויכוח, המקצועיים, האמינים והבקיאים בתחומם".

את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

"חד משמעית כן. אמי מעולם לא הגדירה עצמה פמיניסטית, אבל רוב חייה, מהרגע שבו אבי נפטר, היא אם חד הורית לשתי בנות. זה כמעט נכפה עליה להיות אישה עצמאית כל כך. זו הייתה תקלה בחינוך אם לא הייתי יוצאת פמיניסטית".

היית הראשונה שהכניסה את האופנה בביטחון לתוך עולם התרבות.

"התחלתי לכתוב טקסטים ביקורתיים על אופנה, היה לי טון נחרץ מאוד. עמדה בטוחה בעולם תמיד נראית לי אסתטית מאוד. אופנה היא תחום שאני יודעת לדבר עליו, לחשוב עליו ולעשות אותו בצורה רצינית, ועם זאת אני יודעת גם להיות אירונית כלפיו".

 

יוזמת ילדות

תסבירי פעם אחת ולתמיד איך הגעת לתשדיר הבחירות של הליכוד. לצעירים כדאי להזכיר שמדובר בתשדיר של חמש דקות. במונחים של היום מדובר בסרט קצר.

"התשדיר הזה מביך אותי. נרקמו סביב התשדיר הזה מיתולוגיות, אמרו שזה הכריע את הבחירות. זה מופרך. כאדם בוגר זה מביך אותי, אין לי כוחות מאגיים".

לא ידעת לתוך מה את נכנסת?

"הייתי בת 12, חזרתי הביתה מהבריכה, וראיתי טרנזיט גדול וצלמים. שאלתי 'מה אתם עושים', הם ענו: 'סרט על מלחמת לבנון', אז אמרתי להם, 'אני הייתי במלחמה, אתם רוצים שאני אספר לכם?'".

צילום מסך מתוך סרטון של הליכוד
צילום מסך מתוך סרטון של הליכוד

אז זו הייתה בכלל יוזמה שלך?

"כן, היו לי חלומות. תמיד רציתי לדבר, להתבטא. סיפרתי להם איך היה במלחמה, איך הרגשתי, והם אמרו לי 'תודה ילדה'. כעבור שבועיים ישבנו בבית לראות תשדירי בחירות. אימא שלי פתחה את הטלוויזיה וכל מה שאני זוכרת מהרגע הזה שהדלת נפתחת והמוני אדם נכנסים לבית שלנו ואני רועדת מפחד. לא סיפרתי לה שהצטלמתי באותו היום, לא היה לי מושג שזה יופיע בתשדיר בחירות. אימא שלי הייתה בהלם. כשאני מסתכלת על זה ממרחק זה היה נצלני. הייתי ילדה ולא הייתי מודעת להשלכות. מדובר בזמנים שהיה רק ערוץ אחד, בן לילה כל המדינה ידעה מי אני".

איזה השלכות למשל?

"בעל כורחי הפכתי לסמל. היו שולחים פפרצי אליי הביתה, ניידות שידור. נהניתי מזה כילדה, אבל בשלב מסויים אימא שלי הבינה שזה לא בריא ויום אחד היא העיפה את כולם. התשדיר הזה סירס אצלי את הרצון לפרונט. היום אני מודעת להיבטים החושפניים שלו".

עד אז היה שמך ליסה קוצויאניס. איך הפכת לליסה פרץ?

"עד היום שמי בתעודת הזהות הוא ליסה קוצויאניס. פרץ זה שם נישואיה השניים של אמי. צוות הצילום שאל מישהו מהשכונה איך קוראים לי והוא ענה 'זאת ליסה פרץ, הבת של שוש פרץ', וזה מה שהם כתבו. את הכתבה הראשונה ל'זמן תל אביב' הגשתי בשם ליסה קוצויאניס. הייתי בת 21 וחיפשתי את דרכי בעולם העיתונות. העורכת מחקה לי את השם וכתבה ליסה פרץ. שאלתי למה, והיא ענתה 'השם הזה הוא מותג'".

אז הקץ למיתוס שאת חצי מרוקאית.

"לכי תסבירי שיש במשפחה שלי שואה ויש יוון ויש ארצות הברית ויש קריית שמונה ויש קוצויאניס ויש פרץ. הכל שלי וכלום לא שלי. כששואלים אותי מה המוצא שלי, אני שואלת את האדם שמולי אם יש לו זמן ואם הוא בטוח שהוא רוצה להיכנס לזה".

צילום: דודי חסון | איפור, שיער: נאור אפל | סטיילינג: נועה נוז'יק
צילום: דודי חסון | איפור, שיער: נאור אפל | סטיילינג: נועה נוז'יק

זיכרון מעומעם

אביה של ליסה, את'נאסוס קוצויאניס, הוא נוצרי ממוצא יווני שהגיע לארצות הברית כמהגר. שם פגש את אמה, שוש שוורצקוף, יהודייה ממוצא גרמני, בת להורים ניצולי שואה. הם התאהבו, נישאו ונולדו להם שתי בנות – ליסה וסיסי. כשהייתה ליסה בת 8 מת אביה בפתאומיות, ואמה החליטה לעלות לישראל.

מה את זוכרת מאבא שלך?

"אני זוכרת אותו אוסף אותי מחוג בלט, הוא לימד אותי לעשות אצבע צרדה (צליל הקשה הנוצר מחיכוך האמה באגודל – אב"ד). זה נראה טריוויאלי, אבל הוא לימד אותי לעשות את זה עם כוונה תרבותית, כדי שנוכל ללוות ביחד מוזיקה. אני ממעטת לדבר עליו כי זה כואב לי מאוד. בשנתיים האחרונות אני לומדת יוונית, זו הדרך שלי להתחבר לזיכרון של אבי, לשפה ולתרבות שלו. זה שייך לביוגרפיה הבלתי אפשרית שלי".

איך הגעתן לגור דווקא בעיר מוכת פגזים שכולם מנסים רק לברוח ממנה?

"הציעו לאימא שלי עבודה בקריית שמונה כמורה לאנגלית. היא ראתה את זה כחיבור לישראל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שירדנו למקלט. אימא שלי, בקור רוח מקפיא, מורידה אותנו למקלט עם הסיגריה ביד, בלי צעקות, בלי בכי. יממות נראו כמו נצח. חם, מפחיד, צפוף, ואני שאלתי אותה כל הזמן: 'למה זה מגיע לנו?'.

"למרות כל הקשיים הללו, היא אהבה מאוד את קריית שמונה. היא הייתה אהובה מאוד, היא מצאה שם בית. אני הרגשתי זרה והיא הרגישה נוח. אף אחד לא מבין מה זה לגור כל כך רחוק. הייתי יושבת ומסתכלת על האוטובוסים שיוצאים כל שעה לכיוון תל אביב. צריך משהו בנסיבות החיים שיתארגנו ככה שתוכלי לצאת וגם לשרוד בחוץ. לא כל אחד שגדל בפריפריה יכול לצאת ממנה. יש משהו משתק בלחיות בערים מהסוג הזה".

תשדיר הבחירות קושר אותך להיסטוריה של העיר לנצח.

"גם הוא לא הצליח לייצר בתוכי שייכות טוטאלית. אני מרגישה שייכות אוטומטית שזה משהו לגמרי אחר. אני שייכת לשם כי גדלתי שם, אבל זה לא שלי".

העיניים שלך התמלאו דמעות. חוסר השייכות הזה מלווה אותך המון זמן?

בבגרותי הבנתי שזו הזהות שלי ואני צריכה לקבל את זה. אילפתי את עצמי לא לכאוב את התלישות הזו".

צילום: איליה מלניקוב | איפור: שיקו ואן | שיער: נועה יהונתן
צילום: איליה מלניקוב | איפור: שיקו ואן | שיער: נועה יהונתן

 

מצאה מקום

פרץ נודעה כמי שהפכה את הרווקות לאידיאולוגיה והצהירה ללא הרף שלעולם לא תתחתן ולא תלד ילדים. לפני כשנה הפתיעה את הביצה המקומית כשנישאה ליעקב מישורי, אמן מוערך וידוע המבוגר ממנה ב־20 שנה, טיפוס חידתי בפני עצמו. פרץ, אגב, צעדה אל החופה בשמלה בצבע טורקיז.

הכאב שלך שנובע מחוסר השייכות נמצא במהלך כל השיחה בינינו. הייתי מנחשת שתרצי מהר להכות שורש. במקום זה שנים טיפחת אידיאולוגיה אנטי זוגית.

"אף פעם לא היו לי מודלים טובים, וגם היה איזה חשש גדול להתקבע. פחדתי ממשהו שלא ממש הכרתי".

ממה פחדת?

"שאני לא אהיה אני. ששני אנשים זה בלתי אפשרי, שלא יאהבו אותי, שצריך פרטנר מאוד מסוים. תמיד אמרתי שרק המשפחה שלך יכולה לחשוב שאתה חשוב. לא אהבתי שאמרו לי 'מה עם חתונה', 'מתי?'. הייתי רואה הרבה שקר בתוך הדבר הזה".

איך התמודדת עם המשטור הזה?

"הייתה יוצאת ממני אלימות. הייתי ישר מתריסה, עוקצת, חובטת. לפעמים גם תוקפנית. לא הייתי מוכנה להיות בעמדה הסברתית. ישר הייתי עונה 'למה אתה שואל אותי? למה אתה לא שואל גברים בני 40?' או 'לבגוד באישה שלך זה בסדר?'".

למה הרגשת צורך להתגונן?

"המחשבות האלה היו לי בתוך הראש. וגם פחדתי שהנישואים לא יצליחו ומה יגידו".

לך אכפת מה יגידו?

"בניגוד אלייך, אני נמשכת לאש אבל לא נאבקת בה. את כמו טיגריס בקרקס – נכנסת לחישוק האש. כשמתלקחת סביבי אש, אני גוזרת על עצמי תענית שתיקה. אני צריכה את הגבולות האלו. הייתי ילדה בוקית, נערה בוקית וגדלתי להיות אישה בוקית. הרקע שלי מאוד לא מסודר, ולכן אני צריכה גבולות. מעולם גם לא ממש בחנתי גבולות. רק בטקסטים. במילים".

היום את מרגישה שייכת?

"כן, לגמרי. יעקב בנה לי את השייכות שלי. אם את שואלת אותי, הדבר היחיד שהוא שלי זו המשפחה שהקמתי איתו. הקמתי אותה בגיל מאוחר אבל היא שלי. רק בנקודה הזו מתחילה אצלי חוויה של זהות מוחלטת וטוטאלית. איך אומרים את זה? 'אני, ליסה פרץ, הקמתי בית בישראל'".

זו פגישתנו השנייה, ואנחנו יושבות אצלה בבית, בחדר העבודה. זו דירה חדשה שעברה אליה לא מזמן עם בן זוגה הטרי. מדי פעם יעקב מגיש לנו שתייה ואוכל, שואל אם אנחנו צריכות משהו נוסף. אני מתרשמת מהאירוח המסור שלו. האינטראקציה ביניהם מסקרנת אותי.

לפני שפגשת אותו איך דמיינת את העתיד?

"חשבתי שאני אחיה כמו הסופרות הצרפתיות האלו שאני אוהבת מאוד. קולט היא אחת הסופרות האהובות עליי. היא הייתה סופרת מכובדת וגם עבדה כחשפנית במועדונים. היא החזיקה הרבה דברים שהיו לכאורה מנוגדים. ראיתי את עצמי מתגלגלת ממערכת יחסים אחת לשנייה".

לפני יעקב לא היה גבר שעורר בך את הרצון להתמסד?

"לא. יעקב נתן לי אהבה גדולה ונתן לי בית. המון שנים ניתקתי בין אהבה לבית, וכשפגשתי אותו מצאתי את החיבור הזה וניצתה בינינו אהבה גדולה מאוד".

יעקב מישורי | צילום: איליה מלניקוב
יעקב מישורי | צילום: איליה מלניקוב

אז בעצם את אומרת שהתנגדת לנישואים עד שפגשת את האחד? הקלישאה הזו התבררה כנכונה?

"עוד לפני שהכרתי את יעקב – כל אחד מבני המשפחה שלי כבר בנה משפחה. משהו בתא הגרעיני שלנו התחיל להתפרק. אחותי והמשפחה שלה, אח שלי והזוגיות שלו, אימא שלי מתבגרת. אני הבכורה ונשארתי לבד. וזה פרט אצלי שוב על המקום הכואב הזה של השייכות. זה עורר בי משהו. הגעתי לבקר את יעקב בסטודיו שלו כדי לראות עבודות במסגרת תפקידי כעורכת. מיד חשתי סוג של אינטימיות. אני זוכרת שהרגשתי שאני רוצה שהאיש הזה יהיה איתי. חודש לאחר המפגש הזה כבר עברנו לגור יחד".

נפלת חזקת.

"עף לי הראש. כשהוא הציע לי נישואים הוא שאל אותי: 'ליסה, את רוצה שאני ואת נהיה משפחה?'. זה כל כך נגע ללבי, זה כאילו שמישהו לקח אולר והכניס לי אותו במקום כל כך מדויק. הוא ראה משהו כל כך חבוי אצלי. שנייה לפני כן עוד נופפתי בזה שלא אתחתן לעולמי עד, וזה היה מהמקרים הבודדים שבהם אני זוכרת את עצמי נטולת הגנות. זה פירק אותי מכל נשק, ממילוליות, מציניות, מהיסטריה, זה השאיר אותי דוממת. התכווץ לי הלב. יעקב היה ישיר ומוחלט, הוא אמר לי 'בואי נאהב ונעשה משפחה'".

גם לי כרגע התכווץ הלב.

"לא באתי ילדה לתוך זה, באתי כבר אדם בשל ומבוגר. הוא אִתחל אותי מחדש. אני עשיתי מ'לא להתחתן' אידיאולוגיה, בראש חוצות הסתובבתי איתה וכלל לא חשתי בושה כששיניתי את דעתי. אפילו לא מבוכה קלה. החזקתי בעמדה עקרונית שאני לא רוצה בחיי דברים קבועים כמו ילדים ומשפחה".

והיום את רוצה ילדים? יש מצב שזה יקרה?

"לפני יעקב לא רציתי. עכשיו אני רוצה. זה דבר שאני מפחדת להפריז איתו במילים".