תקופת הגאונים

אין תחרות גדולה מזו הקיימת בין אחים וההיסטוריה מלאה בדוגמאות. רחל ולאה, יעקב ועשיו, שרונה ודניאלה פיק. כשמדובר בתאומים, העניין אף מחריף. תחרות על תשומת לב (אפילו של החתול), תחרות על חברים, על שלט הטלוויזיה.

עם חזרתו של אור למסלול, החלו הישגיו לאיים על מעמדו של אביב כאחד מכוכבי הגן. האחרון שהיה "ילד טוב" על פי כל הקריטריונים הקבועים בחוק, נאלץ להתמודד לפתע עם תאום תחרותי בעל קסם ותפיסה מהירה לא פחות משלו. לכן, בעצה אחת עם חכמי מועצת החינוך וחרטומיה, נפלה ההכרעה להעביר את אור לגן במושב סמוך, שבו מספר הילדים נמוך במחצית.

ילדי הגן הכינו לאור מסיבת פרידה מרגשת ומחזות קורעי לב נצפו ברקע, למרות העובדה שהוא פוגש את אותם הילדים בדיוק מדי יום אחר הצהריים. אבל, אור שמח מאוד להגיע לגן חדש ולהיפרד מאביב. אביב מצידו שמח גם הוא. כך מצאו עצמם השניים בנפרד, מעט לפני חג הפורים והעיר שושן צהלה ושמחה. בדיעבד, ניכר כי המעבר "עשה טוב" לתאומים, שיכולים כעת להתפתח ללא צלו המאיים של ה"חצי השני".

מאזינים סמויים ברכב

הנסיעה עם אור לגן במושב הסמוך, זימנה לי זמן איכות עם השניים. מכיוון שאני לוקח את שניהם ברכב במקום ההליכה הקצרה אל הגן וחוזר רק עם אביב, מתנהלות בינינו שיחות עם שניהם (בהלוך) ולחוד (בחזור).

כדרכי במהלך נסיעות אני נוהג להאזין לגלי צה"ל. תחנה זו נמנית לדעתי על הבודדות ששידוריה ראויים להאזנה. אך גם מאולפנים ממלכתיים משודרים תכנים שאינם ראויים לאוזניהם הרכות של בני ארבע וחצי. באותו הבוקר דיווח קולה של הדס שטייף מפינת הפלילים על אונס קבוצתי ואני שכחתי לגמרי מצמד הנוסעים הסמויים שמאחור.

"אבא, למה הם הרביצו לנערה?", הפתיע לפתע קולו של אביב.

"איזו נערה?", התעוררתי מהרהורי הפקק המזדחל. ממתי יש פקקים בחוף הכרמל?

"נערה זו אישה קטנה", הזדרז אור לתרגם. "כמו סבתא כשהיא היתה קטנה".

"הנערה שדיברו עליה עכשיו ברדיו", מתעקש אביב.

רע מאוד. יש להם עוד זמן עד הדברים האלו, הרהרתי כשאני מחליף את התחנה לגלגל"צ משם לשמחתי נשמע קולו של ג'ים מוריסון.

"אבא, למה הוא כועס", פתח הפעם אור.

"מי כועס?"

"זה ששר. הוא שר כועס", ממקד אור את שאלתו.

"זה פרדי מרקורי?", תוהה אביב.

"זה לא פרדי מרקורי. פרדי מרקורי לא כועס, הוא רק שר חזק", מוסיף אחיו את תובנותיו בתחום המוזיקה.

הילדים שלי משתגעים על פרדי מרקורי. הוא מרתק אותם הרבה יותר מדודי דו, טיף וטף ושאר קלטות שילדים "אמורים" לאהוב. פרדי כל כך עושה להם את זה, עד שהחליטו לקרוא לבובות האריות שקיבל כל אחד מהם מסבתא בשמות "פרדי" ו"מרקורי". מדוע הם כל כך אוהבים את הסולן הראוותן והפומפוזי של להקת קווין? גם בגלל המוזיקה הכובשת שלו, אבל בעיקר בגלל השואו. לפרדי יש גלימות, הוא מרוח בנצנצים, הוא חובש נוצות ובכלל עושה תנועות מאוד מצחיקות.

לא כל כך שמחתי על האהבה הזו לאדון מרקורי. ראשית, התקשתי להסביר להם ממה ולמה הוא בדיוק מת. ההסבר מ"מחלה", רק הפחיד אותם שגם משפעת אפשר למות. לא התחשק לי לרדת לפרטי הכשל החיסוני הנרכש לילדי טרום חובה. בנוסף, משהחל לחקות צמד הפוחחים את תנועותיו הבוטות של פרדי על הבמה, החלטתי שמספיק. די להם בשמיעה בלבד, אין צורך שיצפו בהצגה על הבמה.

גאון מי שמבין

"אבל למה ג'ים מוריסון כועס?", לא הרפה הקטן מבין השניים.

ניסיתי לברור את מילותיי. "אני חושב שזה בגלל שלא כל כך הבינו את מה שהוא רצה להגיד, בגלל זה הוא שר חזק".

"למה לא הבינו אותו?"

"כי הוא דיבר אנגלית וכולם מדברים עברית", הציע אביב.

"לא, לא. יש הרבה אנשים שמדברים אנגלית. אני חושב שהיו לו רעיונות שאנשים אחרים לא ממש הבינו".

"הוא היה גאון כמו מוצרט?", שואל אביב שגאונים וגאונות מעסיקים אותו מאוד לאחרונה.

התמוגגתי לי על כיסא הנהג. איזה שאלות. איזה צמד. תנועת ההשכלה של הדור הבא יושבת אצלי באוטו במושב האחורי על שני בוסטרים.

"אם הוא היה כל כך גאון, איך זה שהוא לא הצליח שיבינו אותו?", תהה אביב.

באמת שאלה מעניינת. "לא תמיד מי שגאון בדבר אחד, הוא גם גאון בדבר אחר", אמרתי לבסוף.

"אני למשל גאון בריצה", משתלהב אור .

"אתה מצטיין בריצה", אני מתקן. "גאון זה משהו שקשור בחשיבה עם הראש, כמו יצירת מוזיקה או להצטיין בחשבון".

"אביב גאון בחשבון" .

אביב מהנהן בראשו בהסכמה. "אני אפילו יודע כמה זה מאה פחות שלוש, תשעים ושבע".

בהחלט גאון.

"אבא, גם יהורם גאון?", ממשיך אור בקושיותיו.

"מאיפה אתה מכיר את יהורם גאון?", השתוממתי. מדובר בדמות שבהחלט אינה נמנית עם הטעם המוזיקלי של השניים.

"מכירים אותו מהטלוויזיה", מסביר אביב בסבלנות. "יש לו משקפיים של גאון והוא גר בדימונה שזה מקום של גאונים".

"אני מכיר רק את פרדי מרקורי, את ג'ימבוריסון ואת מוצרד".

"מוצרט", מתקן אביב.

"אבא, אתה מכיר גאונים אמיתיים?", הם מתעניינים.

"בוודאי שאני מכיר".

"נו, מי?"

"כל אבא ואמא מכירים גאונים".

"נו,נו, מי! תגלה!", מסתקרנים השניים.

"הילדים שלי. הם הכי גאונים בעולם", אני יוצא בהכרזה בומבסטית.

שקט משתרר לכמה שניות בחלל הרכב.

"אבא, אנחנו גאונים, אבל לא הבנו כלום".