"תמיד היו כאן גברים חזקים שמנצלים מינית. מדהים שהאמת יוצאת לאור"

"הייתי בת 16 כשאימא שלי מתה. לשבעה הגיע מישהו שהיה אז שר בכיר בממשלה. הוא סיפר לי בלי בושה שהכיר אותה כשהייתה בת 19-20, ועזב את הבית בשבילה. כל חיי, כשדיברו איתי על אימא שלי, רק הזכירו כמה מושכת היא הייתה – גם לפני שהתחתנה עם אבא שלי וגם אחרי שהתגרשו, כשהסתובבה במעגלים הבוהמיינים התל אביביים", מספרת תמר מרקוביץ, שזכתה החודש בפרס משרד התרבות על ספר הביכורים שלה "קוטקה", חתולה בבולגרית (הוצאת כנרת זמורה דביר), וחושפת: "שילמתי מחיר כבד על הבוהמייניות של אימא שלי".

>> "אי אפשר להתפרנס מזה": הסופרת שבחרה בחלום כשהמציאות לא איפשרה לה

הספר הצנום שעל כריכתו משתרעת חתולה שחורה, מבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים מחייה של מרקוביץ (44), ומתמקד בחייהן של שתי נשים, אם ובת, דישי ואביה. דישי היא גיבורה טראגית שפוגעת בעצמה, בבת שלה ובכל מי שסביבה. אביה היא בהחלט הבת של אביה, שהופך מכורח חוסר התפקוד של אמה לאב חד הורי. העלילה נעה הלוך ושוב קדימה ואחורה – מילדותה ההרסנית של דישי, שהופכת בבגרותה לאישה אפופת הרס עצמי ובסופו של דבר שמה קץ לחייה; ומההווה הסטואי של אביה אל העבר האפל שהדחיקה, עד שיום בהיר אחד הוא מתפוצץ לה בפנים.

"פוסט טראומה היא חור שחור שבולע אליו הכל, אבל ברגע שהצלחת להתמודד וללמוד לחיות עם הדבר הזה – את מרגישה בלתי מנוצחת. הרוח לא יכולה להישבר יותר מפעם אחת, וברגע שהוציאו את חיצי הרעל, את יכולה לחיות חיים מלאים"

 

מרקוביץ חוזרת ומדגישה לאורך הריאיון כי למרות היסודות האוטוביוגרפיים, מדובר בספר עלילתי ולא בממואר או אוטוביוגרפיה. "אבא שלי נהג לומר שאני כותבת גרעין של אמת מצופה באבטיח של סיפור, ובסיפור הזה בהחלט יש גרעינים של אמת", היא אומרת.

אז איפה אביה נגמרת ותמר מתחילה, ואיפה אתן בכל זאת נפגשות?
"נולדתי להורים שכבר היו בפועל פרודים, ואין לי שום זיכרון שלהם נוכחים באותו חדר. אף פעם לא יכולתי להבין מה הקשר ביניהם – אבא שלי היה פנימייה צבאית, אימא שלי הייתה אשרם. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 5, ואז גירושים לא היו דבר כל כך נפוץ – מה גם שלא נתנו בדרך כלל משמורת לאבות, ועוד אבות רב חובלים. עם השנים מצבה הנפשי של אימא שלי הלך והתדרדר, ועברתי לחזקתו של אבא שלי ואשתו זהבה. וואו, כמה הערכה יש לי לאישה הזו שגידלה אותי כמו אימא, בעיקר היום אני מבינה עד כמה מאתגר זה היה חייב להיות".

"בבית שלנו הסתובבו לא מעט דמויות מוכרות, ולאימא שלי היו קשרים רומנטיים עם חלקם. זה השפיע עליי לאורך ההתבגרות, הדמות האימהית הזו שהיא יותר אישה מאימא. זה נושא שמעסיק אותי בתור אימא לבנות, בטח בחברה שמרנית כמו שלנו – כמה סקסיות מותר לנו להיות כאימהות?"

 

 

"אימא שלי הייתה אמנית שסבלה ממאניה דיפרסיה, היא התאבדה כשהייתי בת 16", משתפת מרקוביץ, "אבא שלי נאבק על המשמורת, כמו בספר, לפני שש שנים הוא נפטר, כך שבמקום מסוים הספר הזה הוא להנצחתו. הדמות של עמוס היא במאה אחוז אבא שלי. כמו עמוס, גם אבא שלי היה רב חובל ומתאגרף, ו'החתול' באמת היה הכינוי שלו. עוד נקודת דמיון היא בין הרקע הבוהמייני שאימא שלי הגיעה ממנו לציר העלילה של דישי. בתקופה שגרנו ביחד הסתובבו בבית לא מעט דמויות מוכרות – סופרים, אנשי קולנוע, מוזיקאים, ועם חלקם היו לה קשרים רומנטיים. כל זה כמובן השפיע גם עליי לאורך ההתבגרות, הדמות האימהית הזו שהיא יותר אישה מאימא. זה גם נושא שמעסיק אותי בתור אימא לבנות, ואני מאוד מודעת לקונפליקט – בטח בחברה שמרנית כמו שלנו – כמה סקסיות מותר לנו להיות כאימהות, ובמיוחד כאימהות לבנות. אבל בניגוד לאביה, הדמות הבדיונית שבראתי עם כמה פרטים ביוגרפיים דומים לשלי – אני מרגישה יותר נינוחה מול השאלה הזו ".

בשיא הספר מתרחש אירוע מאוד טראומטי – אונס במסווה של טיפול. דישי מגיעה לקבוצת טיפול במגע, אישה יחידה בתוך קבוצה של גברים, ובשם השחרור המיני לכאורה – המטפל אונס אותה מול כולם. אחרי זה היא מנסה לשכנע את עצמה שלא קרה שום דבר, למרות שזה פצע לה את הנפש, ובסופו של דבר את כל מי שסביבה.
"הסיפור המאוד טראומטי הזה דווקא לא מבוסס על אימא שלי, אלא על התחקיר שעשיתי לטובת הספר, על התקופה. צפיתי בתוכנית דוקו בשם 'האמת העירומה' בהוט, על מרכז טיפולים אלטרנטיבי שהיה פעיל בשנות השבעים והשמונים. באחד הפרקים מישהו מספר שהוא נכח בטיפול במגע, ואז הוא מתאר את מה שקרה במשפט – וזה פשוט חלף על המסך ברגע. אמרתי לעצמי – וואו, כמה אנשים נפגעו מהאירוע הזה, כמה דורות? כמה מהם בכלל מודעים לזה שזה האירוע שדפק להם את החיים? זה בעצם חלק ממה שרציתי להעביר בכתיבה שלי. גברים חזקים תמיד ניצלו את הכוח שלהם לרעה. תראי למשל את פרשת פי דידי או את פרשת 'משחקי חברה' של אייל גולן, ואת הריקבון המוסרי שהן חשפו. אז פעם האליטה הייתה אשכנזית והגברים האלה היו אשכנזים, והיום זה כבר לא עניין של מוצא. העיקר שהאמת סופסוף יוצאת לאור וזה דבר מדהים".

יום בהיר אחד, משום מקום, האדמה נשמטה תחת רגליה של מרקוביץ. "כשהייתי בת 35 הלכתי לטיפול זוגי אצל פסיכולוג חד ויוצא דופן, ששאל אותי שאלה ישירה מאוד מיד בפגישה הראשונה. הוא שאל אם עברתי התעללות בילדות".

"אימא שלי הייתה אמנית שסבלה ממאניה דיפרסיה, עם השנים מצבה הנפשי של אימא שלי הלך והתדרדר. היא התאבדה כשהייתי בת 16. כשסיימתי לכתוב היה חשוב לי לפקוד את הקבר שלה, בפעם הראשונה מזה עשרים ומשהו שנה"

 

 

מה ענית?
"עד אז מבחינתי התשובה הייתה לא, כי רוב החיים שלי היו בסך הכל נורמטיביים ויותר מזה – הייתי אימא צעירה ומאוד הצלחתי במה שעשיתי, היה לי בן זוג מוצלח וחייתי בבית יפה. הכל היה מהמם, אבל שום דבר לא הצליח למלא את הבור האימתני של הריקנות. בדיעבד הייתה תקופה בילדות שלי שבה עברתי התעללות. בתקופה הקצרה בה הייתי תחת השגחתה של אימא שלי נפגעתי מאוד. עברתי קשת רחבה של חוויות איומות, אבל הימים האלה נמחקו לי לחלוטין. נחשפתי לדברים טראומטיים שלא הייתי צריכה להיחשף אליהם, והנפש פשוט הדחיקה. אחרי שנה חזרתי אליו לטיפול אישי ואמרתי לפסיכולוג שגם אם כן עברתי התעללות, מה אפשר לעשות עם זה? אני לא הולכת לשבת פה על הספה שנים ולבכות. הוא אמר לי משהו שעדיין מעורר בי דמעות – לא מעט חיים בינינו כחיים-מתים. הם אולי מצליחים, יפים ומקסימים, חלקם מתפקדים והרבה פעמים דווקא מתפקדים נהדר, אבל הם חיים מתים. אנחנו לא נוכל כאן למחוק את הצלקות, אבל אנחנו יכולים לשלוף החוצה את חצי הרעל".

מה עשה לך הגילוי הדרמטי הזה באותם רגעים?
"הייתי שבר כלי מהמחשבה שהייתי כל כך חסרת אונים, שהייתי קורבן. אני תופסת את עצמי אדם חזק, והחינוך שקיבלתי הוא שקורבנות היו רק בשואה. אובחנתי עם פוסט טראומה, ואף פעם לא חשבתי על עצמי במושגים כאלה. זאת הייתה תקופה נורא קשה, עברתי טיפול ולאט לאט נחשפה התמונה, ובסוף קיבלתי את החיים שלי בחזרה. אחרי שנה של טיפול אמרתי למטפל שלי שאני כבר לא מרגישה שהחיים הם טבלת ייאוש. אף פעם לא הרגשתי שאני רוצה למות באופן אקטיבי, אבל בטח לא הרגשתי שאני מאוד רוצה לחיות. באותו מעמד אמרתי לו שאני ממש רוצה לחיות, שאני רוצה לחיות כמה שיותר. זה היה דבר ענק בשבילי".

מה את רוצה להגיד למי שקוראת את הכתבה הזאת וחוותה פוסט טראומה בעצמה?
"פוסט טראומה היא חור שחור שבולע אליו הכל, אבל ברגע שהצלחת להתמודד וללמוד לחיות עם הדבר הזה – את מרגישה בלתי מנוצחת. הרוח לא יכולה להישבר יותר מפעם אחת, וברגע שהוציאו את חיצי הרעל, את יכולה לחיות חיים מלאים בהבנה שיש רוע וכיעור בעולם – אבל שהחיים מלאים גם ביופי. את הספר שלי יכולתי לכתוב רק אחרי שהתמודדתי עם הגילויים, אחרי שהצלחתי להפנים שמה שקרה לי לא היה צריך לקרות בשום אופן, ואחרי שהגעתי לסליחה ומחילה".

"הייתי שבר כלי מהמחשבה שהייתי כל כך חסרת אונים, שהייתי קורבן. אני תופסת את עצמי אדם חזק, והחינוך שקיבלתי הוא שקורבנות היו רק בשואה. אובחנתי עם פוסט טראומה, ואף פעם לא חשבתי על עצמי במושגים כאלה"

 

אני חושבת שבסופו של דבר, ואולי אפילו לפני הכל – מחילה זה הלב של הספר שלך.
"הבאתי את הדמות הכי קיצונית שיכולה להיות, אימא נרקיסיסטית שעושה מעשה שלא יעשה לילדה שלה. האתגר שלי היה להביא את הקוראת בסופו של דבר לסלוח לה, להרגיש חמלה כלפי אותה אימא. אני בטוחה שהרבה מאיתנו מתמודדים עם חוויות וזכרונות של הורות מהסוג המרוכז בעצמו, ולכולנו יש על מה למחול ועל מה לסלוח, מי יותר ומי פחות. אגב, אני שומעת מחלק מהקוראות שלא מרגישות חמלה כלפי האם הזו, או דמויות אחרות בספר. זה בסדר גמור כמובן, אני שמחה שהספר מעורר מחשבה״

אז ככה עשית איתה סולחה אחרי מותה?
"עד אז לא ממש ידעתי שקיים סכסוך, אבל כשסיימתי לכתוב היה חשוב לי לפקוד את הקבר שלה, בעצם בפעם הראשונה מזה עשרים ומשהו שנה. אז הבנתי שעשיתי איתה סולחה".

סיפור על אהבה וחושך

כשאני שואלת את מרקוביץ' אם היא לא חששה להוציא ספר, ועוד ספר ראשון, בתקופה שבה מדינה שלמה נמצאת בהפרעת קשב ובאי יכולת להכיל עוד זוועות ומכאובים, היא מגלה שבמקור הספר היה אמור לצאת בסמוך לשבעה באוקטובר 2023, ממש אחרי החגים. "זה חיכה על המדף שנה בעקבות מה שקרה", היא אומרת.

שינית משהו בספר בעקבות השבעה באוקטובר?
"הדבר היחיד שעבר שכתוב זה החלק של הטיפול שכלל התעללות מינית. מישהי כתבה לי שהיא הייתה צריכה לקרוא אותו שלוש פעמים כדי לקלוט מה היא קוראת, ונשבר לה הלב. אם את רוב הספר כתבתי תוך שלושה חודשים, את הפרק הזה לקח לי שנתיים לכתוב".

למרות שאין שם תיאורים קשים, דווקא בזה טמון הקושי. בחוסר הגרפיות, ובפשטות שבה הדברים מתרחשים. יש הרבה נסתר שמשאיר מקום לדמיון.
"בעקבות השבעה באוקטובר כנראה, היה לי צורך להוסיף את המונולוג של סוף הטיפול, בו מנחה הסדנה מתאר את הקשר בעיניו בין אהבה חופשית לעולם טוב יותר, שאם אין בו דיכוי מיני אז גם אין בו בעצם אלימות. בסוף זה הפוך על הפוך, הוא מתרץ באידיאולוגיה נשגבת את מה שקורה שם, ומה שקורה שם הוא הכי אלים שיש".

"אחרי השבעה באוקטובר לא יכולתי להפסיק לחשוב על הרוצחים, על האנסים ועל פשוטי העם, כביכול, ותהיתי – יש שם כל כך הרבה סוטי מין וסדיסטים בהגדרה? סדיסטים? איך זה יכול אפילו סטטיסטית להתרחש?"

 

"בכלל, אחרי השבעה באוקטובר לא יכולתי להפסיק לחשוב על הרוצחים, על האנסים ועל פשוטי העם, כביכול, ותהיתי – יש שם כל כך הרבה סוטי מין וסדיסטים בהגדרה? סדיסטים? איך זה יכול אפילו סטטיסטית להתרחש?", היא אומרת. "עוד דבר שהתחדד לי זו התובנה מה זה עם ספוג טראומות. אני חושבת שמדינת ישראל היא נס, היא כל הזמן בוחרת באור למרות שהיא מגיעה מדורות של חושך על חושך".

כרגע אני לא בטוחה שהמדינה שלנו הולכת לכיוון האור.
"הימים מאוד קשים, אבל לפחות בינתיים, ב-75 שנה האלה יש כאן סימנים של עם מאוד אופטימי, שבוחר להתעלות".

אל עולם הכתיבה הספרותית הגיעה מרקוביץ אחרי 15 שנות פעילות בתחום האופנה. בגיל 26, אחרי תואר ביחסים בינלאומיים (כולל עבודת גמר על תרבות האונס בקונגו), היא לקחה פנייה חדה אל עולם האופנה האסקפיסטי. היא עבדה כסטייליסטית ומלבישה בטלוויזיה ובפרסומות, הקימה בית ספר לסטיילינג ואף התנסתה בעיצוב אופנה וקניינות. "אני חושבת שלא סתם הפכתי לסטייליסטית", אומרת מרקוביץ, "זו היכולת לשלוט בפריים ולהוציא את הדבר הכי יפה שאני רואה, גם מדברים שהם לא תמיד הכי יפים". במקביל היא כתבה על אופנה ופרסמה טור קבוע במוסף סגנון של מעריב. בגיל 30 היא התחילה ללמוד תסריטאות בסם שפיגל, אבל לא הספיקה לסיים ("הייתי כבר אימא לתאומות קטנטנות וגרושה"), ועד לאחרונה היא התפרנסה מניהול עולמות תוכן ושיווק. "אני חוזרת ללימודי התסריטאות ועכשיו זה הרגע שלי להתמסר לכתיבה במאה אחוז", היא אומרת.

אגב, למה קראת לספר "קוטקה"?
"מירי חנוך (עיתונאית, סופרת ותסריטאית שפרצה לתודעה כשכיכבה ב"מחוברים" עם בן זוגה אייל שני, ר"ו) הייתה המנחה שלי בסדנת כתיבה. מאוד רציתי להיכנס למטבח הכתיבה שלה, לא היה לה מקום, לחצתי ואיכשהו בסוף נכנסתי. יש תרגיל שהיא נותנת לכולם שהוא תרגיל דלת, והיא שנורא אוהבת חתולים אמרה לי – מרקוביץ, את תקבלי תרגיל חלון כי את כמו חתול, לא מכניסים אותך מהדלת אז את נכנסת מהחלון. אז הפתיח של הספר היה הטקסט הראשון שכתבתי לסדנה".

אז סדרה של "קוטקה" זה הפרויקט הבא?
"או סרט".

הילדה הראשונה של קיסריה

מרקוביץ נולדה ב-1980 בשכונה הראשונה שנבנתה בקיסריה ("כנראה שהייתי גם הילדה הראשונה שנולדה בקיסריה"). אחרי שסיימה לכתוב את הספר איתרה את הבית אותו עזבה בגיל 5, הבית שתיאור בנייתו מתואר היטב בתחילת הרומן. "העזתי ודפקתי בדלת, התנצלתי ואמרתי שאני יודעת שזה מוזר אבל ההורים שלי בנו את הבית במו ידיהם לפני חמישים שנה", היא מספרת, "האדם המופתע שפתח את הדלת שאל ישר ׳את הבת של אפרים?׳. הוא תושב חוץ מגרמניה, איש עסקים ואספן אמנות שקנה את הבית ב-1985 מההורים שלי. הבית משמש לו ולאשתו כבית קיט בעונת הקיץ. הם לא שינו דבר בבית בכל השנים האלו, הכל נשאר כשהיה – השיש שההורים שלי הניחו והעצים שהם שתלו. כשהספר עמד לרדת לדפוס ביקשתי רשות להצטלם בבית הזה, למזכרת".

בגיל 10 עברה מרקוביץ מקיסריה לעתלית, ובין לבין יצא לה להתגורר גם בחיפה, בתל אביב ובקיבוץ גינוסר. "אבא שלי וזהבה גידלו אותי יחד עם שישה אחים ואחיות בסגנון פרק ב׳ שהיום מקובל יותר לראות", היא מספרת, "אז זה היה מאוד יוצא דופן, ולא השתייכנו כמשפחה למדורת השבט הישראלית. תמיד היינו עוף מוזר, ואני חושבת שחלק ניכר מחיי ביליתי בניסיון מסוים לפצות על זה, לחדור אל השבט הזה, להיות חלק ממנו".

"התגרשתי בגיל נורא צעיר, אז מצאתי את עצמי אימא לתאומות בנות שנה וחצי די לבד – אבל הרגשתי שאני אימא מעולה ושיש לנו מערכת יחסים מדהימה. ואז פתאום הגיע גיל ההתבגרות"

 

איזו אימא את?
"התגרשתי בגיל נורא צעיר, אז מצאתי את עצמי אימא לתאומות בנות שנה וחצי די לבד – אבל הרגשתי שאני אימא מעולה ושיש לנו מערכת יחסים מדהימה. כמעט כל האתגרים שהייתי אמורה להתמודד איתם דילגו עליי, ואז פתאום הגיע גיל ההתבגרות – ולא רק שפגשתי את האתגרים ואת החיכוכים והקשיים, פתאום ראיתי את הטעויות שאני עושה כאימא".

כמו מה למשל?
"אני מאוד קלה על ההדק עם שינויים. מאוד קל לי לזוז ולהסתגל מחדש, וגם לבנות שלי היה קל במשך תקופה מסוימת, אבל באיזה שלב עשיתי צעד אחד יותר מדי. בתחילת גיל ההתבגרות שלהן הפכתי לסופר חרדתית, ואחת הטעויות שעשיתי היא להעביר אותן לבית ספר פרטי שלא התאים להן בדיעבד. עשיתי את זה מתוך רצון וכוונה לגונן עליהן, ומתוך הביקורת שהייתה לי על מערכת החינוך הציבורית. ניסיתי לשמור עליהן, אבל בעצם הבנתי שאני צריכה לעבוד על עצמי כדי לאזן את החרדות שלי כאימא".

כשהייתה בת 21 התחתנה מרקוביץ עם החבר הראשון שלה, אותו הכירה בגיל 18, בשבת הראשונה שסגרה בצבא. היא הייתה מש"קית חינוך, הוא היה קרבי בביסל"ח ("הוא הרגיש גאווה גדולה עם החיסול של סינוואר, הגדוד שלו"). אחרי השחרור הוא התחיל לעבוד כמאבטח בשגרירות ישראל בירדן, מרקוביץ הצטרפה אליו ומשם הם יצאו למסע חובק עולם והמשיכו להודו, קניה והפיליפינים. בתום מסע של ארבע שנים הם חזרו לארץ, והביאו לעולם את התאומות אלכס ואמה. מרקוביץ הייתה אז בסך הכל בת 28. שנה וחצי לאחר מכן הם התגרשו. ברוב שנות השלושים שלה חלקה זוגיות פרק ב׳ (״חיינו יחד חמש שנים בערך עם שלושת הילדים שלו והשתיים שלי, עברנו לא מעט יחד״) ואחרי שהפרק הזה הסתיים היא הגיעה לפרק הנוכחי והמשודרג – פרק ג'. קוראים לו אבי ("הוא אהבת חיי"), איש פיננסים עם "שלושה ילדים מדהימים משלו". בתחילת השנה, אחרי שלוש שנות זוגיות, החליטו השניים להתחתן. "השאלה שאני מקבלת הכי הרבה באינסטגרם זה איפה אני מכירה גברים, איך אני כל הזמן בזוגיות", היא צוחקת.

התחתנת עם שמלה ורב והכל. לא טריוויאלי בשלב זה של החיים.
"זה מעניין. בפרק א' לא התחתנתי ברבנות, עשינו טקס רפורמי עם שמלה ומסיבה. בפרק ב׳ חתמנו על הסכם ידועים בציבור. עכשיו, בפרק ג', התחתנו ברבנות ולפני זה טבלתי במקווה. זה קרה אחרי השבעה באוקטובר, ודווקא בשנה הזאת עם כל המורכבות מול דת ומדינה, התעורר בי רצון לעשות משהו שאבות אבותיי עשו באותו אופן – וזה היה מאוד מרגש. לפני זה אף פעם לא הרגשתי קרובה לדת – ואני לא דתייה ולא מתחזקת – אבל מצאתי בזה המון יופי ואני מאוד שמחה שעשיתי את זה".