"במקום לשמור עליי, אחי הגדול אנס אותי ורצח את ילדותי"

היא הייתה ילדה קטנה, בת שמונה בלבד, שרק רצתה לשחק בבובות, כאשר אחיה בן ה-16 אנס אותה בפעם הראשונה וחילל את גופה. "הספרה 8 היא קארמתית בחיי עד היום, כי בגיל הזה נפלו עלי השמיים", מספרת היום באומץ תמר כהן פלג. "אחי רצח את ילדותי. במקום לשחק במשחקים של ילדות, שיחקתי שנים בהעמדת פנים ובהדחקות".

>> הנפגעת צעקה שיפסיק, ומושיקו מור קרא לה "זונה" ואנס אותה

כשכהן פלג מגוללת את סיפור החיים המצמרר שלה ממרומי 62 שנותיה, מילותיה עדיין רועדות, רוויות בכאב עצום. "אני זוכרת איך הכל התחיל", היא משחזרת בקול סדוק. "יום אחד הוא פרש שמיכה על השטיח בסלון ואמר לי שעכשיו אנחנו ננוח, ואז הוא בעל אותי עד שבא על סיפוקו. זה כאב מאוד, והפך לריטואל קבוע. לא הייתה לי יכולת פיזית או נפשית להתגונן, אבל הרגשתי מזוהמת ומלוכלכת".

"הייתי ילדה קטנה חננה-בננה, ופליזרית שרק רוצה לרצות", היא ממשיכה. "הוא היה מכוער בצורה קיצונית, עם פצעי בגרות מוגלתיים, והיה בא אליי אחרי שהיה מורח את קרם הוולווטה שאבא שלנו היה מורח על השיער, על איבר מינו וחודר אליי. זה היה הסוד שלנו. על פניו הכל היה לכאורה רגיל. הייתי ילדה טובה, ניגנתי באורגן ובאקורדיון והופעתי בקונצרטים". לכאורה. רק היא הכירה את אפלת ימיה, כאשר האח הגדול שלה, מי שהיה אמור לשמור על אחותו הקטנה, אנס אותה פעם אחר פעם.

"יום אחד הוא פרש שמיכה על השטיח בסלון ואמר לי שעכשיו אנחנו ננוח, ואז הוא בעל אותי עד שבא על סיפוקו. זה כאב מאוד, והפך לריטואל קבוע"

 

מתי זה נפסק?
"זו שאלת מיליון הדולר. זה לקח הרבה זמן, אני לא יודעת להגיד. אבל בשנים האחרונות כשאני מעבדת את הנושא עם הפסיכולוג שלי, וארבע שנים אחרי שאימי נפטרה, אני יודעת שהיא זו שעצרה את זה כי היא תפסה אותו בשעת מעשה. אני לא ראיתי ולא ידעתי, והכי מקומם אותי שהיא העמידה פני תם, כאילו שום דבר לא קרה. אני זוכרת את הערב שהוא קיבל מכות רצח בבית ושבכיתי ולא הבנתי למה הרביצו לו. בפועל הוא הוגלה מהבית לפנימייה כשהייתי בערך בת תשע. תמיד הוא פזל לכיוון הפלילי גם בלי קשר אליי, והיו לו בעיות עם המשטרה. אבל אני לימים תהיתי לגבי הוריי, מה חשבתם? ברגע שהגלתם אותו מהבית אז הכל בסדר איתי?".

את שואלת את עצמך למה לא סיפרת בזמן אמת או ברחת?
"יש הרבה 'למה', אבל אז פחדתי ממנו מאוד. כשאת בת שמונה, את לא מבינה ששמונה שנים הפרש זה הרבה".

מתי פתחת לראשונה את הנושא?
"בגיל 45, כשהבן שלי היה בן שנתיים וחצי. לפני זה התמוטטתי. היה לי אירוע מוחי שכלל שיתוק ביד ימין, פה שהתעקם וגמגום. כעבור חצי שנה התאוששתי והרגשתי חזקה והחלטתי לתבוע אותו. ראיתי כבר את הזכייה ואת הכסף שאתרום למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב, שהיוו בשבילי תקופה ארוכה גלגל הצלה. אימי שאלה, למה אני צריכה את זה. שלא כמו אבי שהיה נאור, היא הייתה פרימיטיבית. אבל לא הוגשה תלונה לבסוף בגלל חוק התיישנות גם על הפלילי וגם על האזרחי".

גם אבא שלך ידע?
"הוא נפטר בגיל צעיר ולא ידעתי עד שדודה שלי סיפרה לי שהוא ידע. זה כאב לי. הייתי בבת עינו והוא אהב אותי אהבת נפש ועכשיו שני הוריי מתים ושירקבו אחד בתוך השנייה. אני לא מתקרבת לבית הקברות. היו כל כך הרבה סימנים. בכיתה ח' סבלתי מאלרגיות, פריחה בכל הגוף והכל היה נפשי. הם ידעו, אז איך הם לא לקחו אותי לטיפול. מילא אימא, את מפגרת, אבל אתה? את השאלה הזאת אשאל עד יומי האחרון. אחרי שאחי עבר לפנימייה, אבי שעבד בצפון לקח אותי לטיולים, לאוורר אותי, הלכנו למסעדות והוא קנה לי את הממתקים שהכי אהבתי".

אחיך הגיע לביקורים?
"כן, אבל לא קרה שום דבר ואפילו נסעתי איתו לחו"ל. בתקופה הזאת האשמתי את עצמי ושזה קרה לי כי ההורים העדיפו אותי. כשהגיעו אורחים, הנעמתי להם את הזמן בנגינה וככה גרמתי לקנאה כלפי".

זה נורא שזה מה שחשבת שנים והיה בבחינת סוד. 
"יותר מזה, אלה שידעו במעגל הרחב יותר, צידדו בו והיו כאלה שלא דיברו איתי. היו שבחרו לנתק איתי את הקשר. לטענתם, אם שתקתי שנים עד עכשיו, הייתי צריכה להמשיך לשתוק. ב-30 לאימי עשיתי ארוחה, וחברה שלה שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים אמרה לי תוך כדי שניקינו את השולחן בסוף הארוחה, שהיא מאמינה לי. עניתי לה, 'עכשיו את נזכרת לומר?', והיא סיפרה שגם אותה הוא ניסה לאנוס ובא אליה עם איבר מין שלוף ואמר לה שהוא עושה את זה איתי קבוע ושאני נהנית. כעסתי שהיא נזכרה מאוחר כל כך ואמרתי לה 'קחי את הרגליים שלך ועופי מהבית'".

"חברת משפחה סיפרה לי שגם אותה הוא ניסה לאנוס ובא אליה עם איבר מין שלוף ואמר לה שהוא עושה את זה איתי קבוע ושאני נהנית"

 

לימים התעמתת עם אחיך?
"לפני 14 שנה פגשתי אותו כשהיינו בחופשה והוא היה עם מי שהייתה אז אשתו ועם ילדיו. מאז הוא התגרש. לפני חצי שנה אמרתי לבן שלי, שבן אחי מזכיר אותו במראה, ושאלתי אותו אם הוא רוצה להכיר את בן דודו. תשובתו הייתה שהוא 'לא רוצה לראות בן של טינופת'. לפני כמה שנים נפגשנו בבית משפט. הוא היה אמור לחתום על מסמך לגבי הדירה של אימי שהיה לו חלק בה. נפגשנו בבית המשפט וקניתי את החלק שלו. עכשיו אני מוכרת את הדירה. הוא אמר לי בטלפון, 'אני לא חותם כי אין לי אמון בכן'. ואז התיישבתי על הרצפה במטבח הדירה, צרחתי כמו משוגעת שאמות הסיפים של הדירה שלי רעדו: 'אתה מדבר על אמון? במקום לשמור עליי אנסת אותי?'. לקח לי הרבה זמן להבין שאני הקורבן ולא הנאשמת. הרמתי טלפון למרכז סיוע לנפגעות פגיעה מינית שעזר לי בהחלטה לשלוח לו מכתב המגולל את הזוועה. היקום בדרכו סידר לי מחווה נהדרת כשהמכתב נפתח על ידי גורם אחר במשפחתו, שחשף את הפרשה בפני כולם. כשרפי בן זוגי חזר הביתה, ביקשתי ממנו שיקרא את המכתב. הוא קרא ואמר לי: 'היום זה יום הגאולה שלך'".

טראומה בלי תאריך תפוגה

במוצאי שבת ה-18 בינואר ישודר בתאגיד השידור הישראלי כאן 11 (אחרי "פגישה עם רוני קובן") הסרט התיעודי "מכתב בלי כתובת", המגולל סיפורים מצמררים בלתי נתפסים של פגיעות וניצול מיני של הפסיכולוג רב ההשפעה חנוך ירושלמי במהלך הטיפולים הפסיכולוגים של קבוצת נשים שחשפו בפניו את הסודות הכי אינטימיים שלהן והוא סיפק דרכן את יצריו ועד היום לא שילם את המחיר.

יוצרות הסרט והבמאיות שלו שרון יעיש ויעל שחר ("דרומהפקות") אספו מכתבים של נפגעות שלו (הנפגעות אינן נחשפות), שהגיעו אליהן משנת 2020 ותמר כהן פלג ונשים נוספות קוראות את מכתביהן במסגרת הסרט. "הבמאיות הן נשות מקצוע שנשארו נאמנות למוצר ועשו זאת ברגישות רבה והסרט ערוך מאוד יפה. אני אישית בכיתי והתפרקתי כשצפיתי בו ובאולם לא נשארה עין יבשה. מדובר בסרט חובה מגילאי 18", היא אומרת ומוסיפה, "הפסיכולוג לא ריצה עונש, רק שללו את רישיונו כי אף אחת מהנשים לא הסכימה להעיד ובאין תלונה, אין חקירה, אם כי לדעתי מגיע לו עונש מוות".

ופרשת אייל גולן ומשחקי חברה?
"היה כאן ניצול ברוטלי בהמי ובוטה שהגיע מעמדה של מעמד וכוח על נערות צעירות שהיו צמאות לגעת בתהילה. זה דפוס התנהגות שתואם את התנהגותו של חנוך ירושלמי שניצל את הרצון של המטופלות לקשר חם, מחבק ומכיל. מה שמקומם גם בסיפור הזה הוא ש-85 אחוז מכתבי האישום שמוגשים לפרקליטות מתמסמסים ולא מתגבשים לכדי כתב אישום. אזלת היד של מערכת המשפט והענישה הקלה היא דלת פתוחה לעבירות ולפשעי מין".

"85 אחוז מכתבי האישום שמוגשים לפרקליטות מתמסמסים ולא מתגבשים לכדי כתב אישום. אזלת היד של מערכת המשפט והענישה הקלה היא דלת פתוחה לעבירות ולפשעי מין"

 

תמר נולדה בשכונת מצוקה ביפו. "הרווחה הייתה חלק בלתי נפרד אצלנו בשכונה בעג'מי", היא מספרת. "את ההורים שלי עניין רק אוכל, בגדים וניקיון. לימים הודיתי בפניה שהיא לא ידעה להיות אימא".

אחרי שנים של מצוקה כלכלית מצבם, הכלכלי השתפר, והם חיו חיי רווחה, אבל כעבור שנים שוב הגלגל התהפך בעקבות פשיטת הרגל של אביה, כמעט כל מה שהיה להם עוקל ("חוץ מהמקרר, אפילו את האורגן שלי לקחו"). אימא שלה חזרה לדירה הקטנה ביפו עד מותה. תמר מעידה על עצמה כי היא הייתה תלמידה טובה, ובמבחנים הפסיכומטריים בכיתה ח' קיבלה את הציון הגבוה ביותר בכל מחוז תל אביב יפו. בהמשך היא שירתה ב-8200 ("זו הייתה תקופה כיפית"), אבל אחרי שחלתה בקרוהן שוחררה.

היום היא אם לבן 20, חייל ביחידה מובחרת, נשואה בפרק ב' שלה לפסיכולוג התעסוקתי רפי פלג שמתמחה בסדנאות פרישה מעבודה והיא עובדת לצידו. היא סיימה לימודי מנהל עסקים, עבדה שנים בפרסום, בין השאר עם אייל חומסקי, והייתה סמנכ"לית ב"גרוויטי". בשלוש וחצי השנים האחרונות היא משמשת כמנטורית אישית של הנאנסת מפרשת הים האדום באילת, שהפכה לבת בית אצלה. אבל למרות שהיא עשתה את הבחירות שלה כדי להיטיב את חייה ואת חיי משפחתה, היא מודה שיש טראומות שאנחנו סוחבות בחיינו ושאין להן תאריך תפוגה לעולם.

איך נראו חייך כבוגרת מהבחינה האינטימית בעקבות מה שעברת בילדות?
"להגיד שהיה לי קשה, זה אנדרסטייטמנט, בכל הנושא האינטימי היו לי לא מעטו עכבות. נמנעתי לחלוטין ממגע פיזי עד אחרי גיל 23 וגם אז זה היה זהיר ומלא חשש. סבלתי מווגיניסמוס שטופל שנים, ולפני כל מפגש עם הגניקולוג, לקחתי ווליום".

גם תהליך הקמת משפחה היה מורכב מבחינתה. היא נישאה לראשונה בגיל 27, "כשנישאתי ידעתי שאתגרש. היה לי דימוי עצמי של עכבר מעבדה אחרי שעשו בו ניסויים. גרנו תקופה בארצות הברית וממידה 40 עליתי למידה 46 ושנאתי כל שנייה". היא התגרשה כעבור ארבע שנים, יצרה לדבריה קשרים עם הגברים הלא נכונים בשל הדימוי העצמי הנמוך שבו התהלכה בעולם. בגיל 42 היא ילדה את בנה הבכור, "האושר של חיי ומקור גאוותי". פרק ב' שלה שינה הכל: "רפי בעלי הוא הכי בעולם, גבר מהמם ומכיל והוא הסלע שלי לחיים, סלע יצוק, אלמלא הוא, אני לא בטוחה שהייתי עומדת כאן היום".

מה קורה איתך היום?
"שיקמתי את עצמי בהיבט הכלכלי מנקודת פתיחה של מינוס אפס. עשיתי קריירה ארוכה בעולם הפרסום התובעני, נעצתי סיכות על עשרות יעדים ברחבי הגלובוס, אני מרצה אודות הסיפור שלי, וכאמור, מנטורית לנפגעת אונס קבוצתי. לשמחתי, בסרט 'מכתב בלי כתובת' יש סוג של תקווה. אנשים שיצפו בו ירגישו שתחנות הצדק מתחילות לעבוד, כי כשאני חוויתי אונס, צדק מבחינתי היה רק כוכב ובסרט אפשר למצוא כאלה שהם נאמנים למקצוע, לערכי מוסר ולאנושיות".