"בניו יורק נשברתי. רק התגעגעתי לסלט קיסר של רותי ברודו"

תמר אפק, יוצרת, מוזיקאית, גיטריסטית ומפיקה מהבולטות ברוק המקומי. בימים אלה היא משחררת את הסינגל החדש "אף על פי", ועובדת במקביל על אלבום באנגלית שצפוי לצאת בהמשך השנה. ב-30.1 תשיק את ההרכב החדש שלה (עם מקס אולארצ'יק על הבס) בהופעה חגיגית במרץ 2, תל אביב, ותבצע לראשונה חומרים מתוכו. גרה ביפו.

>> "במשך שנים הרגשתי אשמה על ההצלחות שלי"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"שרוב הזמן אני בכלל לא עם גיטרה ביד, אלא יושבת שעות מול מחשב, עורכת, מפיקה ומתעסקת בפרטים הקטנים בתוכנות מוזיקה ועריכה כמו Pro Tools ואבלטון. זה הרבה פחות רומנטי ממה שזה נשמע,  יותר קפה קר, זום אין על פרטים זעירים וקבלת החלטות אינסופיות. זה החלק השקט של המוזיקה, זה שאף אחד כמעט לא רואה".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"הייתי בניו יורק כשבועיים לצורך מיקסים של האלבום החדש, וגיליתי שנקודת השבירה שלי עוברת בסלט קיסר. אחרי כמה ניסיונות מאכזבים להזמין אחד נורמלי דרך אפליקציות האוכל, הבנתי שזה לא הולך לקרות. שם זה פשוט יצא לי בקול: 'די, נמאס לי'. הסלט היה תפל והתגעגעתי לסלט קיסר של רותי ברודו". 

מה הקללה האהובה עליך?
"'ססאמק'. בעיקר כש-Pro Tools מחליט להיתקע, לקרוס או לעשות משהו שאין לו שום הסבר הגיוני. זה נאמר באהבה, אבל בתקיפות".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"כשראיתי את הריאיון עם רומי גונן. אונס הוא דבר נורא בכל קנה מידה. במקרה של רומי, התייחסתי אליה כאל חיילת שנפלה בשבי והופנה נגדה נשק מיני. מעבר לסבל באותם רגעים, יש כאן סבל כפול – פיזי ונפשי – שכרוך בעצם הצורך להיחשף ולספר. זו בחירה שאני מאוד מכבדת ומזדהה איתה. ההחלטה שלה לחשוף את הסיפור לא הייתה רק אישית, אלא גם לאומית, והיא ביטאה רצון להמחיש את הקיצוניות של הרוע. היא לא דיברה רק כאדם פרטי ולא רק על במקרה הפרטי שלה, אלא מתוך צורך שאפשר לכנות אותו לאומי – לחשוף את מה שקרה במלחמה הפרטית והלאומית שלה. בעיניי, זה היה אקט לאומי: פגיעה פרטית שהפכה לפגיעה בציבור שלם, ומתוך כך נוצר גם הצורך לשתף את האומה כולה".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"בהופעה בגרמניה ניסיתי לבקש מהקהל להתקרב לבמה, ובמקום משפט תמים יצא לי: 'Come on, you know a thing or two about order'. רק אחרי זה הבנתי מה אמרתי ואיך זה נשמע. היה רגע של שקט מאוד טעון". 

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"השאלה היא כללית כי יש הרבה דברים שמפחידים אז אני מעדיפה להתמקד בנושא שהכי קרוב אליי שהוא המוזיקה. מפחיד אותי הוא שהגיטרה גיבסון שלי תיפול. מי שמכירה יודעת שזו לא פרנויה, אלא ידע מצטבר. לגיבסונים יש היסטוריה ארוכה של צווארים שנשברים מנפילה, לפעמים אפילו מתזוזה קטנה מדי על סטנד לא יציב. זה כלי עם המון אופי, סאונד ונשמה, אבל גם עם שבריריות מובנית. אז כן, יש פחדים גדולים בחיים, אבל הרגע שבו גיבסון פוגשת רצפה נמצא אצלי די גבוה ברשימה". 

מהי המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?"
פשוט: 'תירגעי'. בלי פילוסופיה, בלי עומק. בשבילי, לפעמים מילה אחת היא כל מה שצריך כדי לא לאבד את הקרקע". 

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"מילי בובי בראון. יהיה משעשע לראות כוכבת-על מגלמת מוזיקאית שמבלה את רוב החיים מול מחשב, מתווכחת עם עצמה על החלטות יצירתיות ומתפרקת רגשית בגלל סנר שלא יושב". 

מי בעינייך הגבר/האישה הכי לוהט/ת על הפלנטה?
"אל פאצ׳ינו בצעירותו, מישל פייפר. במקרה של שניהם, זה לא רק המראה אלא הטוטאליות של המשחק. יש שם חשיפה מוחלטת, חוסר פחד להיות גדולים, קיצוניים, פגיעים ואפילו מוגזמים. הם לא שומרים על עצמם ולא מצנזרים רגש, נכנסים לדמויות עד הסוף, גם במחיר של סיכון אמיתי. זו אינטימיות נדירה, כזו שמושכת הרבה יותר מכל יופי".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"להרגיש פחות רגשות אשם".

על מה יש לך רגשות אשם?
"על זה שאני עושה רק מה שאני רוצה בחיים". 

מה חסר לך בחיים?
"לזרום יותר עם החלטות שלא נולדו אצלי. לדעת לפעמים לשחרר שליטה ולהסכים להיכנס למהלכים שלא אני יזמתי, ולתת אמון גם במה שלא עבר דרך הראש והאינטואיציה שלי. להבין שלא כל דבר טוב חייב להתחיל בי ושיש חופש גם בהסכמה להיסחף". 

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"כל דבר שלא קרה, כנראה לא היה אמור לקרות אז. אני לא באמת מאמינה ב'הזדמנות אחת' או בחרטה כמנוע. דברים מתגבשים בקצב שלהם, והקריירה שלי נבנית מתוך רצף ולא מתוך רגע יחיד. אני מעדיפה להאמין במסלול, כזה שמתפתח דרך בחירות, טעויות וזמן". 

על איזה רגע בקריירה שלך את הכי גאה?
"החתימה שלי עם הלייבל האגדי Kill Rock Stars  היתה לא רק רגע מקצועי משמעותי, אלא אבן דרך של הכרה אמיתי בעולם המוזיקה האינדי. זהו אחד הלייבלים החשובים והמשפיעים שיצאו מארצות הברית בעשורים האחרונים, עם היסטוריה של יותר מ-30 שנה ותפקיד מרכזי בעיצוב הסצנה האלטרנטיבית העולמית. זה היה הלייבל הראשון שהוציא ריליסים של Elliot Smith , וממנו צמחו גם אמנים ולהקות כמו Sleater-Kinney, Bikini Kill  ו- Gossip. להיות חלק מהקטלוג הזה הרגיש כמו הצטרפות למסורת של מוזיקה חופשית, לא מתנצלת, שמעריכה עומק, אמירה ואינדיבידואליות". 

לאיזו אישה בא לך להרים?
"ג׳ולייט לואיס. גדלתי על הסרט 'רוצחים מלידה' ועל הפסקול של הסרט וידעתי לצטט בעל פה תפקידים שלה, ואז יום אחד היא העלתה סטורי שלה הולכת בשדה תעופה עם אוזניות,  כאילו 'רוקינג טו איט', עם שיר שלי ברקע, וזה העיף אותי. יש לה קריירה מרשימה גם כשחקנית וגם כזמרת, והיא משדרת חופש וחוסר התנצלות שאני מאוד מעריכה".