תמיד חוזר הביתה

את זיו קורן מכירים בארץ כצלם עיתונות וכבעלה של הדוגמנית גלית גוטמן. בחו"ל זה קצת הפוך: גוטמן מוכרת כאשתו של הצלם הבינלאומי זיו קורן. למעלה מעשור ששניהם נחשבים לנסיכי התעשייה, הורים לשתי ילדות (שירה, בת 8 ואמה, בת 3), המשתלבות בתוך קריירות עמוסות של הורים שהספיקו לחוות פרידה קצרה ולחזור לאחרונה לזוגיות אוהבת.

קורן, שלא כמו צלם ממוצע, מוכר כצלם שעובד לבד ובוחר לעצמו משימות רבות סיכונים ואתגרים, הכוללות לא פעם כניסה פיזית ללב העימות בין ישראל לפלסטינים וצילום בזירות של מלחמה ופיגועים גם מחוץ לישראל. פעם אחר פעם הוא חוזר אל לב הסכנה, מקבל איומים וגם מכות, אבל תמיד חוזר אל חיק המשפחה עד לריגוש הבא.

מה האירוע הכי מסוכן שצילמת בו?
"הייתי בלא מעט אירועים כאלו. מצאתי את עצמי בסיטואציות של סכנה ממשית, כמו באירוע שירו עלי בג'נין. הייתי בסוג של לינץ' באום אל פחם, משם חזרתי עם צלעות שבורות. הדבר הראשון שעולה לך בראש במצבים כאלה זה איך לצאת משם. זה רחוק מהקטעים בסרטים שדווקא בעמידה מול המוות כל חייך עוברים מול עיניך. באותו רגע אתה צריך לדאוג קודם כל לעצמך, כיוון שאתה במצב הישרדותי וצריך לשמור על קור רוח. אבל בסך הכול צריך להיכנס לפרופורציות, כי למרות שהייתי בלא מעט מצבים מסוכנים, יש קצינים בצבא שנמצאים באירועים כאלה על בסיס יומי וזוכים לפחות הילה ממני".



למה חשוב לך להיות חלק מהמאבק הישראלי-פלסטיני?
"כי צריך להיות שם ולתעד את שני הצדדים. אני חושב שמה שקורה בצד הפלסטיני הוא מרתק ומדהים באותה מידה, והתיעוד שם חשוב לא פחות. הסיבה המרכזית היא שאם אתה מצלם רק צד אחד, החומרים שלך הופכים לסוג של פרופגנדה, ואם אתה מצלם את שני הצדדים, אתה בעצם צלם. הצילומים שלי צריכים לשקף מציאות מאוזנת".

מה הדבר שמפעיל אותך בעבודה?
"הרצון למצוינות. הדרך. להגיב באופן מאוד סובייקטיבי לדברים שאני חושב שראויים להפוך לדיון ציבורי. למשל, פרויקט על חייל שנפצע, המאבק שלו, השיקום שלו. דברים שקורים פה בארץ. חשוב לי להביא את המציאות של מה שקורה כאן, למודעות מתוך הסתכלות קדימה. אני לא מצלם דברים רק מתוך התחשבות בעיתון וכמה הוא מוכר".

בעבר נהגת לערוך מסעות אופנועים עם חברים בכל מיני מדינות נידחות בעולם. מה קורה עם זה?
"עשיתי פאוזה עם מסעות האופנועים, כי בסוף היום אני אבא ורוצה לבלות עם המשפחה שלי. יש שלב בחיים שאתה מחליט על מה אתה מוותר. במסעות האלה אתה רחוק מהכול, מנותק לגמרי, רק אתה, האופנוע והנופים לתקופה של כמה שבועות. אי אפשר לעשות הכול. ויתרתי על לא מעט נסיעות ואירועים מגניבים בשביל דברים חשובים באותה המידה. המשפחה, למשל".

העין שמאחורי העדשה

קורן הוא בין הצלמים הישראלים הבודדים שהגיע לפסגת הצילום העולמי וזכה ב-17 פרסים חשובים בארץ ובחו"ל. לאחר שנים רבות כעובד שכיר ב"ידיעות אחרונות" קורן מייצג היום את סוכנות הצילום "פולאריס" בישראל.

מה הופך אותך לצלם טוב בגזרה העולמית?
"בכל העשייה שלי אני מתייחס לעצמי בערכים מוחלטים ולא בערכים יחסיים. אני לא מוכן שיגידו שיחסית לצלם ישראלי או יחסית לצלם אמריקאי – אני טוב. אני חייב להיות הכי טוב במה שאני עושה, עם כל הקושי והמרחק שלי מהמוקדים המרכזיים של הצילום בעולם, בניו יורק או בפריז. חשוב לי שיתייחסו אלי באופן שווה ואני מציב לעצמי רף גבוה מאוד, לא משנה אם זה בנושאי הצילום שאני בוחר או באופן שאני מציג את החומר. אני לא יכול להרשות לעצמי שגיאת כתיב או טעות או משהו לא גמור. כדי לעמוד בדרישות העולמיות נדרשת מקצוענות גבוהה. אין קיצורי דרך".

מה הסיפוק הכי גדול שלך מהעבודה?
"אני חי לפי המשפט: 'המביא דבר בשם אומרו, כאילו הביא גאולה לעולם', שזה אומר פשוט להגיב. להביא את הדברים כפי שהם. אני פשוט מעביר אינפורמציה. לדעתי, כל עיתונאי צריך להגיד את זה לעצמו כל בוקר. יש בתחום הזה הרבה מאוד אנשים מאוד לא מקצועיים, אם לומר בעדינות. מבחינתי, אתיקה ומוסר זה הבסיס להיות הכי טוב, במקום הנכון, להביא את הדברים כמו שהם".

עכשיו יוצא ספר חדש שלך, more then 1,000 words, מה מיוחד בו?
הספר בא כתוצאה מעבודה על סרט דוקומנטרי שעשו עלי ("יותר מאלף מילים", בבימוי סולו אביטל). הספר מסכם עשור של קונפליקט ב-50 השנים האחרונות בארץ וכולל צילומים מתקופת האינתיפאדה, אירועי טרור, גדר ההפרדה, היציאה מעזה ומלחמת לבנון השנייה. למעשה, כל הנושאים שאני נוגע בהם. ליד כל תמונה יש הסברים שלי עליה. הוצאתי את הספר בהפקה עצמית ללא מו"ל או מפיץ".

את מי אתה חולם לצלם?
"את דוד בן גוריון. לא בגלל שאין לי תמונות שלו בארכיון, אלא בגלל שבעיני הוא דמות חשובה ברמה ההיסטורית. אין עוד אחד כזה בעולם כיום".

חלום שטרם מומש?
"אין חלומות, יש פרקטיקה. לצערי, יש נושא אחד שלא נגעתי בו וזה הפליטים מסודאן. אני רוצה לעשות איתם את כל הדרך משם עד לכאן, ממש את כל המסע. לצערי, זה בלתי אפשרי טכנית, גם בגלל העובדה שיש לי דרכון ישראלי".

מי ה"רול מודל" שלך בתחום?
יש צלם אמריקאי בשם ג'ים נאחטווי (james nachtwey), שהוא לדעתי צלם העיתונות הכי טוב בעולם כיום והוא גם חבר טוב שלי".

למה אתה לא נוגע ברכילות?
"מאוד פשוט – כי אני יכול להרשות לעצמי. התחום הזה לא מעניין אותי. נכון להיום, אין אדם במדינה שאני אבקש לצלם אותו והוא יגיד לי לא. אז למה אני צריך להתחבא מתחת לעץ או שיח בשביל לצלם מישהו?"

אני וגלית

לפני מספר חודשים רעשה הברנז'ה לאור פרידת הזוג גוטמן-קורן לאחר כמעט 11 שנות זוגיות. כולם חיפשו את הסיבה מאחורי הפרידה. אחרי חודש קורן חזר הביתה, לא לפני שזכה להיות אייטם חם במדורי הרכילות.

פתאום נכנסו לך לחיים, אה?
"זה היה איום ונורא. כל היום שיגעו אותי בטלפונים של צלמים ועיתונאים ששאלו שאלות. אין לי חברים בתחום הזה, במיוחד לא צלמי פפראצי. בניגוד לסלבס ושחקנים שחשוב להם להיות בעיתון, לי אין עניין להופיע שם. לא מעניין אותי, זה עושה יותר נזק מתועלת. אני לא נהנה מהחשיפה הזאת, ואם הייתי יכול להימנע מזה באופן מוחלט – הייתי עושה את זה. גם כיום, כשאני הולך עם גלית לאיזה אירוע, אני תמיד מעדיף שהיא תצטלם לבד עם המארחים ולא איתי. בזמן הפרידה היה מאוד חשוב לצלמים לתפוס אותי עם מי אני מתרועע בחודש שלא הייתי בבית. הם רצו לספק את המידע הלוהט עם מי הפרוד של גוטמן מסתובב…"

מה לדעתך הסוד לחיי נישואין מוצלחים?
"חברות אמת, פרגון הדדי, היכולת לתמרן בין קריירה לבית".

למרות אהבתו של קורן לעולם האקשן, המרחבים הפתוחים והתיעודים הדוקומנטריים, הוא מסיים בימים אלו פרויקט ייחודי בשם NO PHOTO SHOP. מדובר בתיעוד תחרות מלכת היופי ה-58 של ישראל, ללא צנזורה, משלבי המיונים ועד לזכייה של המלכה. קורן יתעד את המתח, המלחמות הפנימיות, הדמעות, העייפות של המתמודדות לאורך החזרות, הלחצים והרגעים המאושרים.

"בהתחלה, כשהציעו לי את זה, סירבתי. ואז הזמינו אותי לפגישה והסברתי שאני לא נוגע בשום דבר שקשור לאופנה. לאחר התייעצות עם גלית, היא הזכירה לי שאני דוקומנטריסט וזאת העבודה שלי ואת זה אני עושה הכי טוב. אז לקחתי את זה, כשהדיל הוא שאני עושה מה שאני רוצה והפרויקט יהיה בשחור-לבן ובלי פוטושופ ועיבודי תמונות. הם הסכימו לכל התנאים שלי. חשוב לי שהצילום יראה את העולם הזה כמו שהוא באמת, ולא משופצר ומטופל, שהצילומים יחשפו את מה שבאמת קורה שם, ולא הזוהר שמוצג כלפי חוץ. להראות את החלקים הפחות זוהרים של הטקס".

ומה הלאה?
"אני עובד בארץ על פרויקט מיוחד לרגל 60 שנה למדינה עבור המגזין הצרפתי "לה פיגרו". הפרויקט עוסק בעיקר בנושאים של העלייה. אני עובד גם על פרויקט שבו אני אמור לנסוע לגואטמלה לצלם תמונות בכלא האמריקאי בקובה, שם מחזיקים עצורים עיראקים, שזה משהו שאני עובד עליו וזה ייקרה ממש בקרוב".