מיקי קם: "ניתוח פלסטי בפנים? השתגעתי? לא בבית ספרי"

מיקי קם עדר (70), שחקנית וזמרת, חוגגת 50 שנות קריירה ויום הולדת עגול במופע חגיגי במסגרת ימי זמר בחולון. מתגוררת בתל אביב, נשואה ליהודה עדר – מוזיקאי ונשיא רימון – ואימא לשני מוזיקאים, אלון ונדב עדר. סבתא לשלושה.

>> המהפך של סמדי בומבה: "הזנחתי את עצמי, עד שאמרתי – מה נסגר איתך?"

שגרת טיפוח

"השגרה שלי הכי פשוטה בעולם. אני שוטפת פנים עם סבון הכי פשוט שיש, ואז שמה שלושה מוצרים של ביו־פפטיקס שהם מצוינים: סרום, ג'ל וקרם לחות, ומעל – קרם אקסטרה ליפטינג. בערב אני מנקה את הפנים עם מסיר איפור של סבוקלם, שוטפת שוב עם סבון פשוט, ומורחת סרום וקרם לילה, או קרם רטינול של נון. סבון הגוף שלי הוא של דאב, הירוק, וגם הדאודורנט בספריי של דאב. אני לא מורחת קרם גוף כי אני שונאת את התחושה, אבל כשהעור מאוד יבש בחורף, אני כן משתמשת בגרין טי של אליזבת ארדן".

קוסמטיקאית

"אני נורא קתולית, ומטופלת עשרות שנים באותם מקומות. הקוסמטיקאית שלי כבר הרבה שנים היא עפרה מלוקה מאבן יהודה, ואני נוסעת אליה בממוצע פעם בחודש־חודשיים לטיפול".

אנטי אייג'ינג

"אני עושה אחת לשנתיים־שלוש הזרקות של חומצה היאלורונית, בעיקר בצידי האף, אצל אירנה שדנשטיין – היא מאוד עדינה ואני אוהבת את היד שלה. אני רק רוצה להיראות כאילו ישנתי טוב. בגלל שאני שחקנית וקומיקאית, והפנים שלי נדרשות להרבה מימיקות – אני לא עושה בוטוקס בשום אופן, ומעולם לא הזרקתי לשפתיים. ניתוח פלסטי בפנים? לא. לא. לא. השתגעתי? לא בבית ספרי. אני שומרת על המימיקה שלי. החיים לא נעצרים – אבל אני גם לא עושה עניין מההתבגרות. אני סוג של ילדה מפגרת שאוהבת מה שהיא עושה, ושרה ורוקדת גם במחזות זמר. וזה כיף".

איפור

"מגיל 14 אני מתאפרת. בעיניים אני שמה צללית של מק בגווני חום, ואת האייליינר של מק עם מכחול. אני מיומנת עד כדי כך שאני יכולה לשים אייליינר בחושך – במשיכת מכחול אחת כלפי חוץ. אני שמה עיפרון שחור בתוך העין של מייבלין ניו יורק, וגם השפתונים לרוב של מק. המסקרה היא ביג בולד של קרליין, הסומק של סקארה, הצלליות של ג'ייד. מייקאפ אני שמה רק בהופעות".

בושם

"גם בזה אני קתולית – משתמשת כבר שנים באותו בושם: פוקסיה של נרסיסו רודריגז. הוא נעים ופרשי, סקסי וכיפי".

שיער

"יש לי שיער חלק, וביום־יום אני לא מתעסקת איתו הרבה – חופפת והולכת לישון. מגיל 30 אני אצל חיים דרוקר מ'קו'. אין הרבה מה לעשות איתי – הוא גוזר לי את הפוני, ואחת לחודש אני צובעת את השיער באותו צבע, כבר 30 שנה. כששיחקתי לפני שנים ב'קברט', הבמאי הצרפתי רצה לשים לי פאה – אבל לא הסכמתי. במקום זה, צבעתי את השיער לגוון קצת יותר אדמוני מהצבע הטבעי שלי, ומאז אני ממשיכה – גם בגלל השיער הלבן בצידי הראש. ביום־יום אני חופפת לבד, אחת ליומיים־שלושה, עם שמפו של פנטן".

מני פדי

"עשיתי תקופה ארוכה מאוד לק ג'ל – עם אדום בוהק – וזה נראה נהדר כשמחזיקים מיקרופון ביד. אבל הלק ג'ל גמר לי את הציפורניים, אז החלטתי להפסיק ולהבריא אותן. כבר שנה אני לא עושה שום דבר – כולל לא פדיקור. לא צריך. וזה יפה בעיניי".

גבות

"אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אחרי שבשנות ה־70 תלשנו את הגבות עד עפר – איכשהו הן התעבו אצלי עם השנים.
אמנם לא כמו פעם, אבל עדיין. לפני 15 שנה עשיתי מיקרובליידינג, ולא נשאר מזה הרבה, אז היום אני פשוט לוקחת מכחול עם מעט צללית – וצובעת את הגבות בצבע של השיער שלי".

כושר

"שנים התאמנתי – ומה לא עשיתי: פילאטיס, באדי מובמנט, ואימונים בסטודיו אצל רוני דואני. עם הזמן התחילו לי כאבים בברכיים ובגב התחתון, ולפני יותר משנה החלטתי שאני רוצה שינוי – ועברתי ליוגה איינגאר. זו יוגה קשה מאוד, עם אביזרי עזר, ואני מתרגלת אותה באופן פרטי פעם בשבוע אצל זואי גורן, ופעם נוספת אצל גליה קרונפלד".

תזונה

"ביני לבין האושר מפרידים חמישה קילוגרמים. אני תמיד רוצה כמה קילו פחות. אני מקפידה ואוכלת די מסודר – יש לי קיבה של תינוקת, אז אני אוכלת כל שלוש שעות. אני בת למשפחה עיראקית ובשלנית מדהימה. תמיד יש אצלי סירים עם אוכל טעים – לא גורמה: עוף עם ירקות בתנור ולימונים, שניצלים ועוד. בבוקר אני אוכלת שתי פרוסות לחם עם אבוקדו, חמאת בוטנים, טחינה או משהו קצת מתוק כמו ריבה. בצהריים – בשר, אורז, ירקות, ותמיד־תמיד יהיה גם סלט. בערב – פרוסת לחם, חביתה, גמבה, גבינה לבנה. אני מאוד אוהבת גרעיני אבטיח, ומתנצלת על ה־100 גרם שאכלתי. אפשר לחשוב מה קרה. וזה לא על בסיס יומי. או למשל מגנום – פעם בחודש. אני אוהבת מסעדות, אבל לא משתוללת. גם שם אני אוכלת כמו שצריך. בחו"ל אני מרשה לעצמי יותר – בעיקר מנות אחרונות. התשוקה הכי גדולה שלי היא לגלידה. תביאו לי גלידת וניל של גולדה, עם קצת מלוח או תוספת שקדים – לנעוץ ולנגוס".

טיפ לחיים

"לפני שנים קיבלתי מנעמי פולני מתנה, שהיא מבחינתי הצידה לדרך כשחקנית. היא אמרה לי: 'כשאת ניגשת לשיר – אל תבשרי בשורה. שרו אותו לפנייך וישירו אחרייך. תזכרי שאת רק עוברת אורח'.  היא דיברה על כל ההשתדלות שאנחנו משקיעים – וזה לימד אותי להשאיר רזרבה. לא לדחוף, לא להתאמץ מדי. את יהודה הכרתי בלהקת הנח"ל. אמרתי לו שיש לו חור בחולצה – והוא נתן לי אותה. מאז אני תופרת לו חורים. הוא במוזיקה, אני בתיאטרון. בקורונה כתבנו יחד מופע – מעין פרספקטיבה זוגית – ומאז אנחנו מופיעים יחד. אנחנו מדברים על חוסר ההתאמה בינינו – הרוקיסט המזדקן שאוהב את בוב דילן, ואני על 103FM, חסרת תקנה".

"בשבילי הבית תמיד היה התחנה המרכזית שממנה יוצאים האוטובוסים. לא הייתי יכולה להיות שחקנית טובה בלי עוגן. העוגן הזה גם אפשר לי לעלות לבמה ולהרגיש שבאתי הביתה. בין הבית לבמה למדתי לשים גבולות – לא לקחת את עצמי ברצינות מופרזת, אבל גם לדעת לגשת להצגה בקפידה. אני פרפקציוניסטית. בוררת כל תפקיד, מחפשת גיוון. שיחקתי פעמיים את סאלי בראון ב'קברט' – פעם צעירה, פעם אישה מבוגרת. שיחקתי תפקיד ראשי בווינה כשאלון היה בן שנה וחצי – והמילה הראשונה שהוא אמר הייתה אוויידרזיין. היום אני כבר סבתא. זו חוויה בלתי רגילה. אחרי שני בנים ושני נכדים – נולדה בת. וכמאמר המשורר – זו ילדותי השנייה. אני סבתא שלא מוציאה מהגן, אבל כן לוקחת להצגות. אני בת 70, אוהבת את הבמה, אוהבת לשיר, לשחק, לרקוד ולרגש. חבל רק שכל זה… בחשבונית אחת".