תורת היחסות של הכאב: מה יהיה עם המציאות הדפוקה שאנחנו חיות בה?

"נו, יופי!!!" – ככה כתבתי לחברתי שחטפה טיל כמה מאות מטרים מהבית. חמש דקות של דממה מבעיתה עברו עד ששלחה סוף סוף תמונות: דירה עם סדקים קלים יחסית וחלונות עקומים. האימה מאובדן של רכוש שנצבר במשך עשרות שנים הסתכמה בפינוי למלון וכאב ראש אחד – גם בירוקרטי וגם פיזי. אבל היי, יחסית למה שיכול היה לקרות – היא יצאה בזול.

>> "אם לא לנשק אותה בשמלת כלה, אז לפחות שאוכל לנשק ארון": אמה של החטופה ענבר הימן ז"ל בריאיון שובר לב

תורת היחסות של איינשטיין קובעת שכל מדידה תלויה בנקודת המבט. אי אפשר למדוד תנועה, זמן או מרחק בלי לקחת בחשבון מי מודד – ואיפה הוא נמצא. את יושבת ביחס לקרון. הקרון שבו את נמצאת נוסע ביחס לקרקע. אצלנו, הזמן טס – כי אנחנו לא בשבי. הכל יחסי.

מלחמת שבעה באוקטובר שמסרבת להסתיים (כלומר, מסרבים לסיים אותה), והשנים הקשות שדרדרו את כולנו נפשית (שגרמו לנו, למשל, להפסיק "לחגוג" ימי הולדת באינסטה ובפייסבוק, ולהתחיל "לציין" אותם במקום, הובילו ליצירת צורת חיים חדשה בישראל: תורת היחסות של הכאב. או בקצרה – תורת היחסיות, כי הכל יחסי הרי.

מלחמה זה לא מכתוב. זו החלטה מעשית של אדם או קבוצה (של גברים, כמובן) שרוצים להשיג מטרה, או מנדטים. העובדה שרובנו כנראה נמצאות איפשהו באמצע, על הסקאלה של תורת היחסיות, נותנת לנו את הפריבילגיה – וגם את האחריות – להיות אלה שאומרות די

 

 

טיל נופל על בית ומחריב זיכרונות, רכוש ואהבות – ואנחנו נושמות לרווחה, כי הממ"ד עמד על תילו. כל הילדים חולים ומקיאים עלייך רגע אחרי שסיימת להלביש אותם – אבל לפחות הם לא בגיל צבא, ואת לא חיה בחרדה יומיומית עליהם או על חבריהם. אין לך פרנסה כבר מעל שנה – אבל לפחות לא חטפו לך מישהו שאת מכירה.

אם נבחן את התיאוריה הזאת בריאליזם קשוח, נגלה שמרוב אנושיות – קצת איבדנו את האנושיות. בכל פעם שרע לנו, אנחנו נזכרות שלמישהי אחרת רע יותר, אומרות לעצמנו בלב "תודה" ומנסות בכוח להרגיש הקלה. אבל ההקלה הזאת לא תמיד מגיעה – כי באמת רע לנו, גם בשביל מי שרע לה יותר. וככה נמשך הלופ הבלתי נגמר של תורת היחסיות.

וכשאני אומרת "רע לנו עבור מישהו אחר", אני מתכוונת, כמובן, לאזרחיות מדהימות כמו עדי ישראלי, שטיל פגע לה בבית. כשהתראיינה לתקשורת בעקבות פגיעת הטיל האיראני, היא הופיעה עם שלט: "איפה זיווי וגלי?!", כדי להזכיר לכולם שגלי וזיו ברמן עדיין נמקים בשבי, יחד עם עוד 48 חטופים נוספים.

אני שמה בצד את תורת היחסיות המנותקת של המשיח המקומי, בנימין נתניהו, שגם הוא ורעייתו הגיבורה יודעים מהו "מחיר אישי". הרי בוטלה חתונת הפאר המצועצעת של בנם אבנר, בזמן שהנתינים שלהם נרקבים במנהרות. ויש, כמובן, את אריה דרעי, המועמד המוביל בקטגוריית "השלשול המילולי של הרגע" – יו"ר מפלגה וחבר כנסת בישראל, שלא עשה דבר וחצי דבר עבור אזרחיו במלחמה, והכריז השבוע שהטבח של שבעה באוקטובר הוא לא פחות מנס שהציל את עם ישראל.

בעיניו, ובעיני לא מעט מאמינים, הדת מספקת חסות ותוקף לכל תורת היחסיות. הלך לי הבית? ברוך השם שאני בחיים! רצחו יישוב שלם? זו התחלה של גאולה ויהדות חזקה יותר! תוקפים אותנו זומבים? סימן שאנשים יוצאים מקבריהם – והמשיח כבר כמעט כאן! רעידת אדמה? נו, ברור, זו תמיד אשמת הגייז.

לחשוב שהכל מלמעלה זה מפלט רגשי נעים – אבל השנתיים האחרונות לקחו אותנו אל הקצה, עם כמות בלתי נתפסת של אסונות. העם היהודי תקוע תחת מנטרה שאי אפשר לנצח: אם טוב לנו – זה בזכות השם יתברך. ואם רע לנו – אז אנחנו פשוט "בשעת מבחן".

אבל אחרי יותר מ-600 ימים, שבהם עם ישראל כולו חיבק חזק יותר את היהדות – כי ניסו לקחת אותה ממנו – חייבת להישאל שאלה אחת, פשוטה וחשובה: אם כל מה שקורה הוא "רצון השם", כולל המוות של כל כך הרבה אהובים – איך, בשם האלוהים, נעצור את שפיכות הדמים?

אפשר לראות את הדברים אחרת, גם תחת חסות האל. בריאיון שערך מורן שריר מ"הארץ" עם אב מנזר השתקנים, דום פטריק אוליב, בעקבות השריפה שכמעט כילתה את המנזר, הוא שאל אותו אם הוא רואה בהצלת המקום "נס". כשקראתי את התשובה, כמעט עף לי הסכך.

"אני לא חושב שאלוהים כל כך מתעניין במנזר שלנו עד שהוא שם פה את היד שלו", הוא השיב. "אני חושב שהתנאים פשוט היו כאלה שהמנזר ניצל – היו 31 צוותי כיבוי סביבו, הם עבדו קשה, עשו הכל כדי להציל אותו. זה לא נס. אם כבר היה פה נס – הוא בכך שהיו כל כך הרבה כבאים פנויים, וכל כך הרבה אנשים שעבדו יחד כדי להגן על המנזר. זה סוג של נס".

מלחמה זה לא מכתוב. בסוף, זו החלטה פרקטית ומעשית של אדם או קבוצה (של גברים, כמובן) שרוצים להשיג מטרה. הייתי רוצה לומר שזו מטרה צבאית – אבל במקרה שלנו, אלו פשוט מנדטים. העובדה שרובנו כנראה נמצאות איפשהו באמצע, על הסקאלה של תורת היחסיות, נותנת לנו את הפריבילגיה – וגם את האחריות – להיות אלה שאומרות די. בשביל כל מי שחייו, רכושו או משפחתו נהרסו – גם אם הוא מאמין שזה "מלמעלה". כי די. פשוט די.

הטקסט הזה נכתב מוקדם יותר השבוע – לפני שהלכנו לישון עם פניהם ושמותיהם של ארבעת האזרחים התמימים שנהרגו מפגיעת טיל בביתם בבאר שבע, ולפני שהתעוררנו עם פניהם ושמותיהם של שבעה חיילים צעירים, יפים ומדהימים, שנהרגו בעזה. לפני שחזרנו לעוד יום של "שגרה", מהולה במורבידיות ובמלנכוליה.

מאז אני יושבת ובוכה מול כותרות וסיפורי חיים באתרים. אבל בסופו של דבר – זה לא משנה כמה דמעות אשפוך, כמה חיבוקים, תרומות או ארוחות אחלק. לעולם לא אצליח להכיל באמת אבל כזה, כאב כזה. שום דבר לא מנחם. אפילו לא הידיעה שהכל יחסי.