לפעמים מתחשק לי להגיד לפסיכולוגית שלי: "מה הבעיה שלך?"

שני הררי, סופרת ועיתונאית (וחברת מערכת "את"), ילידת תל אביב, הוציאה השנה את "אישה אחת לא הייתה מרוצה", קובץ סיפורים קצרים מושחז על החיים. הוא כל כך מעולה שביקשנו ממנה לפרסם את אחד הסיפורים שכתבה באופן בלעדי לקוראות "את", אז היא התרצתה והסכימה. לסיפור הזה קוראים "פסיכולוגיה". קריאה מהנה. או שלא.

>> חוקרת שמכורה לסקס וטילים על תל אביב: קראו את שני הפרקים הראשונים של "כליא ברק" מאת דריה שועלי

המליצו לי ללכת לטיפול. נתנו לי שם של מישהי וטלפון, אמרו לי היא טובה. מה היה לי להפסיד, התקשרתי. קבענו. הגעתי בלי חשק. הגעתי עייפה.

אני הולכת לפסיכולוגית שלי מדי שבוע, ביום קבוע, בשעה קבועה. נעים לי שיש לי פסיכולוגית, שיש פסיכולוגית שהיא שלי. לא ידוע לי על אנשים אחרים שהיא הפסיכולוגית שלהם, ככה שמבחינתי היא רק שלי. כששואלים אותי אז איך היא, אני עונה שהיא ממש טובה, הפסיכולוגית שלי, ומדגישה את המילה "שלי".

אצל הפסיכולוגית שלי אני יכולה לדבר בלי הפרעה במשך חמישים דקות, והיא מקשיבה ומהנהנת באופן שגורם לי להרגיש שאכפת לה ממני. זה כל מה שאני צריכה כרגע, וגם מצית אחד בצבע חום בהיר, שמונח אצלה על שולחן נמוך בתוך קערית.

אני חמה על המצית החום הזה, חמה.

אנחנו יושבות זו מול זו על כורסאות עור זהות במרחק שמשדר מקצועיות, ועם זאת קרובות מספיק, כך שאוכל לבעוט לפסיכולוגית שלי ברגל והיא תוכל לרכון קדימה ולהגיש לי טישו בלי לקום. זו השערה בלבד – לה עוד לא יצא לרכון ואני בינתיים לא בועטת.

כשהשעון מראה תכף עשר, הפסיכולוגית שלי נעצבת – אוי, אני רואה שתכף עשר, בקרוב ייגמר לנו הזמן, וזה סימן בשבילי לא להתחיל משפט חדש. היא מבטיחה – נזכור איפה עצרנו ונמשיך מפה בשבוע הבא, ואני אומרת – כן, בסדר, וחושבת לעצמי שמה זה משנה בכלל, ומשלמת

עוד מצויים בחדר כוננית שעליה מסודרת בצפיפות הספרות המקצועית המתבקשת; על הרצפה – שטיח שמן הסתם הובא מאיזו מדינה אקזוטית, עבודת יד מסורתית של כאלה שזה מה שהם עושים, שטיחים; על הקירות תלויים כמה ציורים מנומנמים, אולי אקוורלים.

בחורף פועל הרדיאטור, בקיץ מזגן, ותמיד, בלי קשר לעונה, הפסיכולוגית שלי מצוידת בְּשָׁאל. בעומק החדר ניצבת ספה שאף פעם לא הוזמנתי לשכב עליה, ועם זאת היא שם. ואם היא שם – אני אומרת לעצמי – זה לא במקרה. לפעמים מתחשק לי לפתוח את העניין הזה עם הפסיכולוגית שלי, ולדרוש שדרוג לטיפול אופקי. אני אברר איתה למה בדיוק היא מחכה ואשמע מה יש לה לומר להגנתה. מתחשק לי, אבל אני לא במצב של לפתוח עניינים ולבוא בדרישות ואני גם חוששת שהבירור יתארך על חשבון הפגישה. כל דקה אצלה עולה הון.

הפגישה השבועית נפתחת במעין טקס קצר וקבוע: אני דופקת על הדלת, שלוש דפיקות מהוססות שכאילו יש בסופן סימן שאלה ומייד, אפילו במקביל, נשמעים מבפנים צעדים והפסיכולוגית שלי פותחת את הדלת בחיוך רחב, שבנסיבות אחרות היה יכול להתפרש כהבטחה למשהו כיפי.

אנחנו אומרות בוקר טוב, אני מנגבת את הרגליים על השטיחון בכניסה, והיא מצמידה את הגב לקיר המסדרון הצר, כדי שלא ניגע זו בזו. אני נכנסת, נזהרת לא לגעת ופונה לחדר, והיא סוגרת אחריי את הדלת ונכנסת גם.

בבקשה – הפסיכולוגית שלי אומרת וליתר ביטחון גם מחווה בידה לכיוון הכורסה השנייה, זו הממוקמת מול הכורסה שלה, שעל המשענת שלה כבר ממתין הַשָׁאל. אנחנו מתיישבות. אני מורידה את משקפי השמש ומכניסה אותם לנרתיק, את הנרתיק מכניסה לתיק ואת התיק מניחה לידי על הרצפה. הפסיכולוגית שלי פורשת על כתפיה את הַשָׁאל, משכלת את רגליה, מסיטה את הפוני עם הזרת, מטה קלות את ראשה הצידה ושואלת – אז מה שלומך? אני מעיפה מבט לכיוון הקערית הקטנה, המצית עדיין שם, ועונה – בסדר.

משהו בטון שבו הפסיכולוגית שלי אומרת – אוקיי, נשמע לי מאולץ. היא לא מאמינה לי. אני לא מאשימה אותה. אם שלומי כל כך בסדר, מה אני עושה פה? אבל היא רוצה שזה יבוא ממני, שדברים יצופו מעצמם, לכן היא מחליפה את שיכול הרגליים מימין על שמאל לשמאל על ימין ואומרת – ספרי לי מה קורה.

אני מספרת לה. עשיתי ככה וככה, אמרתי, חשבתי, הרגשתי. החדר מתמלא מילים, מתוך הפה שלי הן יוצאות, כחלק מהתהליך הטיפולי. הפסיכולוגית שלי אומרת – אני שומעת ממך המון כעס. גם כאב היא שומעת, והוא גורם לה לכווץ את עיניה ולהדק לגופה את הַשָׁאל. ובכל זאת היא מקצוענית, הפסיכולוגית שלי, ולא מהססת להתעקש – ספרי לי על זה עוד. לא טוב לי ואני עייפה, אבל אני כבר כאן ולא במצב של להתעקש חזרה אז אני מספרת על זה עוד, ועוד קצת, אבל לא את הכול. עם כל הכבוד לתהליך הטיפולי, יש גם דבר כזה שנקרא פרטיות.

כשהשעון מראה תכף עשר, הפסיכולוגית שלי נעצבת – אוי, אני רואה שתכף עשר, בקרוב ייגמר לנו הזמן, וזה סימן בשבילי לא להתחיל משפט חדש. היא מבטיחה – נזכור איפה עצרנו ונמשיך מפה בשבוע הבא, ואני אומרת – כן, בסדר, וחושבת לעצמי שמה זה משנה בכלל, ומשלמת, והפסיכולוגית שלי אומרת – אה, תודה! במין טון מופתע, כאילו היא בכלל לא ציפתה לתשלום. למרות זאת היא מיד כותבת על פנקס חשבוניות "ייעוץ", תולשת את הדף ומגישה לי אותו ואומרת – טוב! אנחנו קמות, והיא ממהרת לפתוח את הדלת ולהיצמד לקיר. אני מוציאה מהתיק את משקפי השמש ומרכיבה אותם כדי להסתיר את הלחלוחית בעיניים ונזהרת לא לגעת, והפסיכולוגית שלי אומרת – ביי בינתיים ומחייכת, ואני עונה – להתראות, ואז אני יוצאת והיא סוגרת.

"אישה אחת לא הייתה מרוצה" מאת שני הררי

אנחנו גרות באותה שכונה, הפסיכולוגית שלי ואני, ולפעמים נתקלות זו בזו לגמרי במקרה בדואר, בסופר. שתינו נבוכות, אבל מעמידות פנים שדווקא נחמד להיפגש מחוץ לתהליך הטיפולי. אז מה שלומך? – היא שואלת תוך כדי בחירת עגבניות מהסוג היקר או בחינת תאריכי תפוגה של מוצרי חלב אורגניים. אני עונה – בסדר, והיא לא שומעת לא כעס ולא כאב ולא מתעקשת שאספר לה עוד, אלא אומרת – יופי, איזה יופי, ומייד מוסיפה – אז ביי בינתיים, ומפנה את העגלה שלה לכיוון השני.

פעם אחת גם נפגשנו בפארק. אני טיילתי עם התינוק בעגלה והיא הוציאה את הכלב לסיבוב, ואמרנו זו לזו – איזה חמוד. בפעם אחרת ראיתי אותה עוברת ברחוב הראשי בתוך הג'יפ טויוטה שלה והרמתי את היד לנופף לה, אבל הפסיכולוגית שלי נסעה מהר ולא הבחינה בי, אז הורדתי.

צבע כזה של מצית לא ראיתי בשום מקום. באף פיצוציה, גם לא בחו"ל.

לפעמים מתחשק לי להגיד לה לפסיכולוגית שלי – שתינו יודעות שבחיים לא יהיה לי אומץ לבקש אבל מה כואב לך להציע, פשוט לתת לי אותו במתנה את המצית הזה, הרי את לא מעשנת, למה סתם לנקר עיניים? למה להוציא את הנשמה, את רואה שקשה לי, שאני שבורה, מה הבעיה שלך? בתור פסיכולוגית את אמורה להבין דברים כאלה בעצמך, שבוע אחרי שבוע אני באה לכאן, משלמת לך ים של כסף, סכום מוגזם לכל הדעות וכלום לא קורה, שום דבר לא משתפר, הכול אותו חרא, תני לפחות את המצית המזדיין.

בימים אני עושה את מה שצריך לעשות: מקפלת כביסה ומכניסה לארונות, משדכת גרביים ומכניסה למגירות, מסדרת כלים במדיח, מפעילה את המדיח, מפנה את הכלים מהמדיח, מרימה צעצועים מהרצפה, שואבת את הרצפה, מרוקנת את הפילטר לתוך הפח, מוציאה את השקית מהפח ויוצאת לזרוק אותה לפח אחר, גדול יותר.

שמה בפח שקית חדשה. צועקים לי אימא אימא, אני הולכת לבדוק למה צועקים לי אימא אימא. אני חוזרת למטבח ולא זוכרת מה ביקשו ממני, פותחת את המקרר ובודקת מה חסר. יש הרבה דברים שאין. אני מושיבה את התינוק בעגלה והולכת לסופר וחושבת – רק שלא אפגוש שם את הפסיכולוגית שלי.

למה סתם לנקר עיניים? למה להוציא את הנשמה, את רואה שקשה לי, שאני שבורה, מה הבעיה שלך? בתור פסיכולוגית את אמורה להבין דברים כאלה בעצמך, שבוע אחרי שבוע אני באה לכאן, משלמת לך ים של כסף, סכום מוגזם לכל הדעות וכלום לא קורה, שום דבר לא משתפר, הכול אותו חרא, תני לפחות את המצית המזדיין

בלילות אני חולמת חלומות. אני מגיעה לעיר זרה בלי מזוודה, בלי דרכון, בלי ארנק, בלי טלפון. נושר לי השיער. נושרות שיניים. במסיבה רועשת בדירה חשוכה אני חוצה את הסלון דרך כל האנשים ומורידה סטירה לאישה אחת שעומדת שם, מצביעה עליי וצוחקת. התינוק שלי טובע בבריכה ומת לי בידיים. אני מתעוררת מזיעה, נושמת בקושי. בעלי ישן לידי ואני מנערת אותו בכתף – אני לא יכולה יותר, אין לי כוח, והוא ממלמל מתוך שינה – אבל למה באמצע הלילה, נדבר על זה מחר.

בפגישה הבאה, הפסיכולוגית שלי מנסה כיוון חדש, תכליתי – מה היית רוצה שיקרה? בואי נחשוב פרקטי, מה יכול לעזור לך? ואני עונה – כלום. היא שותקת רגע, ואז רוכנת קדימה בכורסה שלה ומסבירה – חשוב שתשמעי את עצמך אומרת אני רוצה כך וכך, זה מהותי לתהליך הטיפולי. קחי לך כמה דקות לחשוב על זה – היא מציעה ואני לוקחת. נשענת אחורה, מביטה באקוורלים – משיחות מכחול רפות, גוונים שקופים למחצה, חוף ים, שחפים, מפרשיות, אדוות, בדוגמאות הארוגות של השטיחים, בשדרות הספרים שעל המדף, במצית. הפסיכולוגית שלי מאוד בעד תהליכים ארוכי טווח ולא דוחקת בי. יש לה זמן וסבלנות בשפע וכורסה נוחה, והיא יושבת בה מולי ומקפידה להימנע מקשר עין שעלול ליצור רושם של קוצר רוח, זקופה ושלווה על אף שבהחלט יכול להיות שהיא מודה בפני עצמה בצער שנקלענו, היא ואני והטיפול, למבוי סתום וכבר מתכננת למי מבין הקולגות שלה להפנות אותי, אבל מצד שני, גם יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים בתחום, שתיקות ארוכות זה לא מה שיגרום לה להרים ידיים, על אחת כמה וכמה לפרגן לקולגה מטופל נוסף. לבסוף היא מפרה את השתיקה – ברשותך אני אצא רגע לשירותים.

כשמעבר לקיר נשמעת הדחת מים עמומה, המצית כבר שוכב בקרקעית התיק שלי. הדלת נפתחת, הפסיכולוגית שלי נכנסת, מחככת ידיים ומתיישבת – כן, אני איתך, אז איפה היינו? ואני שומעת את עצמי אומרת – אני רוצה שהוא יאהב רק אותי. סליחה? – היא שואלת וממהרת להדק את הַשָׁאל לגופה ולבקש – תסבירי לי, ואני עונה – מה יש פה להסביר, זה מה שאני רוצה.

הפסיכולוגית שלי משתוממת – ולמה את חושבת שהוא לא אוהב רק אותך? ואני עונה – אני לא חושבת, אני יודעת, הוא אמר לי, וכבר מתחרטת שסיפרתי. על פניה של הפסיכולוגית שלי מתפשטת הבעה נוגה. היא מנידה בראשה באיטיות ואומרת – איזו טלטלה. כשאני רוכנת קדימה ומושכת טישו מתוך קופסת קרטון, הפסיכולוגית שלי מזיזה את רגליה המשוכלות מעט אחורה ונאנחת – באמת טלטלה נוראית, אין מה להגיד, ופתאום מזדקפת – אוי, כבר עשר, נזכור איפה עצרנו ונמשיך מפה בשבוע הבא? אני אומרת – טוב, ומשלמת, והיא כותבת חשבונית "ייעוץ", ואני קמה, לוקחת את התיק וכמה טישואים לדרך, אומרת לה ביי ויוצאת.

מתוך ספרה של שני הררי "אישה אחת לא הייתה מרוצה", 95 עמ', 50 ש"ח. להשיג באתר הסופרת, בחנות הספרים "מטמון" ובאתר "עברית"

שני הררי | צילום: באדיבות המצולמת