שני אנשים יפים: שרון אייל ואסי ישראלוף
תשוקה והתפרקות אצל שרון אייל, רגשות והתגלות אצל אסי ישראלוף. שני אמנים בעבודה מתפנים לספר על חיים יצירתיים ולהצטלם למדור ׳שני אנשים יפים׳
אסי ישראלוף
שחקן, בדרן ומוזיקאי, נולד וגדל ברמלה, בן 35, נשוי ואב לשניים. מאז שנת 2000 חבר בשלישיית "מה קשור". ב־2012 יצא אלבום הבכורה שלו "מסע עם פסנתר", שכלל שורה של שיתופי פעולה עם דודו טסה, פיטר רוט, שם טוב לוי ואחרים. החודש ישיק בהופעה מיוחדת את "דניאלוף", אלבומו השני והחדש שיצר יחד עם הבסיסט והמפיק המוזיקלי דני שניידרמן. האלבום מלא בהשפעות שנעות משנות ה־70 ועד לאלמנטים של פּאנק ומקצבים ים תיכוניים.
מזל טוב! מתרגש? במה שונה העבודה על אלבום מהעבודה על הבמה כבדרן?
"להיות זמר זה תהליך חושפני. זה הדבר הכי קשה שאני חווה, כי המקור כולו הוא רגשי. בתהליך העבודה עם דני אנחנו שולחים אחד לשני חומרים עד שאנחנו נדלקים, וזה פשוט קורה. תהליך העבודה שלי מושפע מאוד מהמנגינה, היא לוקחת אותי לכל מיני מחוזות, ואז המילים שאני כותב יוצאות להן מנבכי נשמתי. כשאתה על הבמה בתור שחקן – אתה מסתתר תחת דמות, במוזיקה אין לאן לברוח, אני חושף את מי שאני, את הרגשות שלי, את מה שעובר עליי. מבחינה מוזיקלית הצלחנו לשלב בין המוזיקה הישנה והטובה לבין המוזיקה הישראלית העכשווית. יש בתקליט משהו מוכר אבל גם משהו מאוד אחר, אני מאוד אוהב את זה".
הופעת ההשקה תתקיים ב־14.12 במועדון האזור בת"א
שרון אייל
רקדנית וכוריאוגרפית. בת 44. גרה בתל אביב. נולדה בירושלים ולמדה באקדמיה למוזיקה ולמחול שם ובאולפן בת דור בתל אביב. בגיל 17 הצטרפה ללהקת המחול בת שבע, ונחשבה למוזה של הכוריאוגרף אוהד נהרין במשך שנים. בשנת 2000 החלה ליצור עבודות כוריאוגרפיות ללהקה ועבודות סולו אישיות. ב־2012 פרשה במהלך מפתיע מבת שבע והקימה ביחד עם בן זוגה גיא בכר את להקת המחול L-E-V. החודש תעלה OCD LOVE העבודה החדשה שיצרו היא ובכר עבור הלהקה, העוסקת באהבה וביחסים כפייתיים.
היצירה החדשה שלכם עוסקת בזוגיות צמודה, כמעט אובססיבית. זו הזוגיות שלכם על הבמה?
"קשה לי לדבר על העבודה הזו, כי כרגע יש רק המון תחושות ורגשות, ולא מילים. ראיתי בדמיון שלי את היצירה לפני שנוצרה. ההשראה הגיעה מתוך הפואמה הנוגעת ללב OCD, של ניל הילבורן, שמתארת איך זה להתאהב כשיש לך הפרעה טורדנית כפייתית. זה היה כל כך חזק והתאים לכל הרעיונות והחלומות שהיו לי בראש. דמיינתי כל רקדן ורקדן מהלהקה וידעתי בדיוק את התפקיד של כל אחד. למופע יש נרטיב, צפייה בו היא קצת כמו לקרוא ספר מהאמצע, היא קשורה למשהו עמוק ופנימי. יש בה גם משהו מאוד דוקומנטרי ומאוד אישי, לכן לדבר עליה זה נורא קשה. זה שייך למעמקים אחרים. תוך כדי תהליך היצירה אני תמיד עובדת על הדבר הבא, וכעת אני מתכוונת לעשות ל־OCD פרק ב'. זה כל הזמן אצלי בראש".
1-3 בדצמבר, מחסן 2 נמל יפו; 5 בדצמבר בסוזן דלל ת"א