שלוש שנים ל-MeToo# – המאבק הבא הוא על מניעה

נועה מימן | צילום: אביטל פלג
נועה מימן | צילום: אביטל פלג

עכשיו, כשהפסקנו להתבייש וכולם כבר יודעים שכמעט כל אישה עוברת אונס, תקיפה או הטרדה, הגיע הזמן לטפל בבעיה האמיתית - באנסים

88 שיתופים | 132 צפיות

בפעם הראשונה שאמרתי שעברתי אונס זה עוד היה ממש מוקצה. עוד לא אמרו את זה בקול רם. היית צריכה להיות חצי מטורפת בשביל להעז לספר דבר כזה. אם הסכמת להתראיין לכתבה בנושא עוד היו צריכים סנסציה של כותרת פתיינית על צילום מחשוף, או לחלופין תמונה מתביישת, אם אפשר בידיים מסתירות פנים והכי כדאי בחושך, תחת הזרם בפינת אמבטיה. או שאת קורבן או שאת זונה. 

ואז באה מי טו וטרפה את כל הקלפים

פתאום העזנו כולנו ובעיקר הבנו כמה החוויה הזאת שייכת לכולן (*). אונס, תקיפה, הטרדה, כמעט אף אישה לא עוברת את החיים האלה בלי נציגות מכובדת של אלה.

אז עכשיו אנחנו יודעות שאנחנו לא לבד (למרות שעוד נשמעות האשמות קורבן הזויות כאילו עכשיו לא שנת אלפיים ועשרים) רובנו מבינות שאנחנו לא אשמות. 

הורדנו את הפיקסלים מהפרצוף, הוספנו את כל השם לאות הראשונה שלנו, ובפנים גלויות אנחנו אומרות חלאס. נמאס. מספיק. 

אבל מה? זה לא תלוי בנו 

הטרגדיה האמיתית של התחום הזה היא העובדה שאנחנו, הנפגעות, בעצם סימפטום של מחלה שחולים בה אנשים אחרים. אנחנו אלו שמשלמות כל החיים על משהו שמישהו אחר עשה בנו. ומהבחינה הזאת ההבנה שאנחנו רבות היא משמעותית ומקלה, אבל היא עוסקת רק בסימפטום. 

הטרגדיה האמיתית היא העובדה שאנחנו, הנפגעות, בעצם סימפטום של מחלה שחולים בה אנשים אחרים

עכשיו אחרי שהדלקנו את האור באמבטיה החשוכה, הגיע הרגע לכוון אותו על גורם הבעיה, האנסים. התקופה האחרונה הוכיחה שצריך לשנות את הפוקוס: זה לא נאנסות שגורמות לבעיה. זה אנסים שגורמים לבעיה.

כי אמנם אפשר להמשיך לעזור לנאנסות להחלים, אבל לא יהיה הרבה יותר יעיל אם נגרום לאנסים להפסיק לאנוס? 

איך מטפלים באנס אם לא יודעים מיהו אנס? 

כמו שאמרנו לאנס אין קרניים. הוא יכול להיות אבא או אח, סבא או חבר משפחה. רוב האנסים הם השכן שלכם, האבא של הילדה מהגן או הדוד, האחיין שלך או הסבא שלך. 

עכשיו אנחנו כבר יודעים שיש המון שעברו אונס, אבל איכשהו כשמתגלה מי האנס אנחנו תמיד מופתעים. כששומעים את המילה אנס אנחנו מדמיינים דמות אפלה שעורבת לנו בשיחים או בגרם מדרגות חשוך, אבל זה ממש מיעוט של המקרים. למעשה פחות מ-15% מכל מקרי האונס בוצעו על ידי מישהו שלא מכיר את הנאנסת. 

עכשיו אנחנו כבר יודעים שיש המון שעברו אונס, אבל איכשהו כשמתגלה מי האנס אנחנו תמיד מופתעים

תחשבו על זה רגע – מתוך מאה אנסים, שמונים וחמישה הם השכן, האבא, הדוד, החבר. מישהו מוכר שממש לא כתוב לו על המצח שהוא אנס. 

אם נעמיק ונתבונן על האנסים – נניח שחלק מהאנסים הם פתולוגים (פדופילים, מי שנאנסו ולא טופלו בעצמם, או אם תרצו אלה מהשיחים וחדרי המדרגות), כאלו שיאנסו כל עוד הם יהיו חופשיים להתהלך בינינו. 

אבל מה עם כל השאר? מי הם? לכל השאר אני קוראת "אנסי השטח האפור". מין אנסים כאלו שלא בהכרח נולדו לאנוס. הם כנראה אפילו לא הבינו מה הם עשו כשהם נכנסו מאחורה למרות שהיא לא רצתה, או המשיכו לשכב איתה למרות שהיא הייתה לגמרי קפואה או בהכרה מעורפלת.  אנסים כאלה שעם הסברה, חינוך והכוונה, יכלו ברגע המבחן לבחור את הבחירה הנכונה. 

אפשר להתייחס אליהם כאנסים בפוטנציה. ואני מאמינה שאם הם אנסים בפוטנציה, אז הם גם אנשים בפוטנציה. את מקרי האונס האלה, או לפחות את חלקם, אני מאמינה שאפשר למנוע.

אז עכשיו כשכולם כבר יודעים כמה מאיתנו נפגעות כל הזמן, הקרב הבא הוא על חינוך והסברה. המערכה הבאה שלנו היא מערכה של מניעה.  

במלאת שלוש שנים למהפכת MeToo# הלובי למלחמה באלימות מינית שאותו מנהלת יעל שרר ושדולת הנשים בישראל יקיימו היום במליאת הכנסת אירוע מיוחד, שבמסגרתו יעלו חברות וחברי כנסת, מימין ומשמאל, אל דוכן המליאה ויקריאו עדויות בגוף ראשון שנכתבו על ידי נפגעות ונפגעי אלימות מינית. האירוע בכנסת נועד להזכיר לנבחרי הציבור ולממשלה לעמוד בהתחייבויותיהם לתקצוב מלא לתוכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים וטיפול מקיף בכל נושא הפגיעה המגדרית בנשים ופערי האי-שוויון.

(*) נכתב בלשון נקבה אך פונה כמובן גם לזכרים שעברו פגיעה מינית או אונס.