שכחו אותי בבית?
מתברר שהוא יכול להישאר לבד. האם גם אנחנו יכולים?
"את תראי, את עוד תתגעגעי לימים שהוא בא איתך לכל מקום", אמרה גברת אחת לאישה הצעירה שהתמודדה, בהצלחה חלקית, עם חוסר הסבלנות של בנה בתור לקופה בסופרמרקט. "אני לא יכולה לזוז מטר בלעדיו", ענתה הצעירה המתוסכלת, "הוא דבוק אליי כל היום". מה היא מצפה מילד צעיר כל כך? חשבתי לעצמי. הילד נראה בן 6 או 7 בסך הכול. האם היא באמת חושבת שהוא יכול להישאר בבית בלעדיה? ואולי כן?
מתי מתחילים?
על פי החוק במדינת ישראל, "המשאיר ילד שטרם מלאו לו 6 שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו מאסר של שלוש שנים; עשה כן ברשלנות, דינו מאסר של שנה; עשה כן במטרה לנטוש את הילד, דינו מאסר של חמש שנים" (מתוך חוק העונשין). בארצות הברית ובקנדה לכל מדינה ומחוז יש חוקים משלהם, והגיל שבו מותר להשאיר ילד לבדו נע בין 10 ל-13.
קרן דאון, פסיכולוגית קלינית מומחית, יועצת פסיכולוגית ראשית לתנועת נוער ומטפלת בילדים, בנוער ובמבוגרים, סבורה כי לא ניתן להגדיר גיל מדויק שבו הילד בשל להישאר בבית לבדו. עם זאת, ניתן לאפיין את השלב ההתפתחותי המתאים. "בפן המעשי צריך לבחון אם הילד מסוגל להבין ויודע איך מתנהגים במצבי חירום: מסוגל להרים טלפון ויודע לאן לחייג, ואף יכול ליצור קשר עם השכנים במקרה הצורך. בפן הרגשי צריך לבדוק אם הילד מסוגל להרגיע את עצמו במצבי לחץ ולחשוב על פתרונות, מסוגל להירדם כשהוא לבדו בבית ויודע לקום, להירגע ולהמשיך אם נפל או נפצע. אחרי מבחן בבית הספר או מריבה עם ילדים אחרים – האם הוא מסוגל להירגע או צריך שירגיעו אותו? אם הילד ביישן מאוד ומתקשה לבקש עזרה, להרים טלפון או לדפוק בדלת של השכנים, ייתכן שלא מתאים להשאיר אותו לבד בבית".
כיצד נדע?
"אפשר לתצפת על הילד ולראות אם הוא יודע מבחינה פרקטית איך להתנהג במצבים שונים: מכין אוכל ומחמם, יודע מה לעשות כשנפצעים והיכן נמצא הפלסטר, יודע להתקשר ולענות לטלפון. אפשר גם לתרגל ולבחון, להציע 'בוא נתקשר אל… בוא נחפש את הטלפון של…' ולראות איך הוא מסתדר".
אם אנחנו עדיין לא בטוחים, ממליצה דאון לערוך ניסיונות קטנים: לרדת למכולת לעשר דקות או לקפוץ לשכנה לחמש דקות. "בכל מקרה", מדגישה דאון, "מדובר בתהליך הדרגתי". כשאני מתעקשת לנסות להגדיר גיל מתאים, היא מציעה: "אפשר להשאיר ילד לבדו ביום מגיל 9-10 ובלילה מגיל 12, אם הבשלות הנדרשת קיימת".
חפשו את הנורות האדומות
דאון מציינת שהתפיסה של כאב ומוות מתייצבת אצל ילדים רק בגיל 6-7. עד אז הם אינם מבינים באופן מוחלט כי משחקים מסוימים עשויים להיות מסוכנים. לדבריה, ילד בשל רגשית יתחזק וירגיש גאווה על כך שסומכים עליו. אולם, במקרים מסוימים, הוא עלול להסכים להישאר לבדו מתוך רצון לרצות את ההורים ולא מתוך בשלות אמיתית.
לעתים גודל האחריות יכול לעורר בילד מתח, שיתבטא בהתעוררויות בלילה או בהתפרצות של חרדות. אם אחרי שנשאר לבד מופיעים שינויים בהתנהגות של הילד – נצמד יותר להוריו או שואל שאלות כגון "אבל את לא הולכת, נכון?" או "מי יישאר איתי?" – מציעה דאון לבחון מחדש את ההחלטה ואף להמתין כמה חודשים לפני שנשאיר את הילד שוב לבדו.
דאון אינה ממליצה להשאיר ילד לבדו בניגוד לרצונו, מתוך כוונה לחזק אותו. "ילד שמבטא חרדות מנסה לומר לנו משהו. הוא באמת פוחד. זה ש'נפיל' אותו למקום שבו הוא צריך להיות חזק, זה כמו לקחת קביים מאדם פצוע ולדרוש ממנו ללכת. הוא לא יכול. גם אם נראה לכם שהילד סתם מפונק – תבדקו".
המלצות להדרכת ילד שנשאר לבד בבית
באדיבות ארגון "בטרם"
- אין להשאיר ילד הצעיר מגיל 12 שנים לבד ללא השגחת מבוגר.
- השאירו את הבית ללא מפגעים בטיחותיים.
- השאירו מספר טלפון שבו תהיו זמינים.
- הכינו לילד ארוחה מוכנה מראש שאינה דורשת חימום.
- השאירו מספרי טלפון חשובים לקריאות חירום במקום בולט ונגיש.
- נעלו את הדלת לבית והשאירו לילד מפתח לדלת.
- יש ללמד ילדים מעל גיל 12 הנשארים לבדם:
- שימוש בטוח במכשירי חימום, במכשירי חשמל ובגז.
- להיות קשובים לגלאי עשן ולאזעקה.
- לדעת היכן יציאת החירום בבניין.
- כלים בסיסיים של עזרה ראשונה.
- אין לפתוח את הדלת לאנשים זרים ואין להסגיר את העובדה שנמצאים לבד בבית.
- מומלץ למפות על דף את הדברים החשובים, כדי שבעת צרה הילד לא ייאלץ לסמוך רק על זיכרונו.
"ילדים שמלכתחילה חונכו לעצמאות ולאחריות גם בדברים אחרים, רוב הסיכויים שיסכימו להישאר לבדם מוקדם יותר", אומרת יונית זילברמן, פסיכולוגית חינוכית בכירה ומטפלת משפחתית מוסמכת במכון אדלר. "הבעיה היא שאנחנו רוצים שהילדים יהיו תלויים בנו או עצמאיים איפה שנוח לנו. מבחינה עניינית, עלינו לבדוק אם מתאים להשאיר את הילד לבדו ולפעול בהתאם, אבל לרוב העולם הפנימי שלנו כהורים נכנס ומתערב בהחלטה. בהשארת הילד לבדו יש ויתור על שליטה בצורה קיצונית כיוון שההורה בכלל לא נמצא. הוא חושש שאם יקרה חלילה משהו הוא יאשים את עצמו לעד".
זילברמן מדגישה כי ייבים להסתכל עניינית על המצב ולשנות אותו רק אם לשני הצדדים, להורה ולילד, לא נוח במצב הקיים: "שינוי קורה כשיש מחיר למצב הקיים", מסבירה זילברמן. "אם אין מחיר, אין מוטיבציה לעשות שינוי. מי אמר שילד בן 12 חייב להישאר לבדו בבית? מחיר יכול להיות שהילד מרגיש לא נוח כי לא סומכים עליו ולא נותנים לו להישאר לבדו כמו שאר חבריו, או שההורה מרגיש שמשהו לא בסדר בכך שהוא לא יכול לשחרר".
אולם, מה אם הילד רוצה ולא רוצה, משתמש בכוח שאנו נותנים לו כדי לקבוע לנו את פעולותינו? "מניפולציה היא חלק ממערכת היחסית הכללית", מסכימה זילברמן. "הילד מבטא צורך בתשומת לב, בשליטה. הוא יוצר מאבקי כוח כדי לבדוק מי הכי חזק. בכל מקרה, אנחנו צריכים לתת לילד לבחור, לא להיכנס איתו למאבקי כוח ולא להכריח אותו להישאר לבדו", מציעה זילברמן. "הבחירה נותנת לילד אפשרות שליטה ומוציאה את העוקץ מהמאבק".