שיעור לחיים

הכל התחיל ביום שבו קיבלתי טלפון מהמורה של בתי: "רציתי להודיע לך שהילדה מתקשה בחשבון ובעברית", היא אמרה. "מתקשה?" הייתי המומה, "מה זאת אומרת מתקשה?"

"היא לא מסתדרת עם פתרון בעיות וגם לא קוראת ברצף. ודרך אגב, היא גם בקושי מכינה שיעורי בית".

"מה את אומרת?" מלמלתי, מרגישה כאילו השמים נפלו על ראשי.

"אני מקווה שמהיום יחול שיפור בעניין", היא הוסיפה בטון סמכותי.

"יחול, בטח שיחול", גמגמתי, כשאני לחוצה לגמרי, כאילו אני עצמי לומדת בכיתה א' והמורה שלי גוערת בי.

עוד באותו ערב שוחחתי עם הילדה. הסברתי לה שמצבה הלימודי אינו טוב, וכי מהיום נשב שתינו מדי יום ובאופן קבוע על הכנת שיעורי הבית שלה. להפתעתי, הילדה הייתה ממש מרוצה מהסידור החדש וכבר למחרת התחלנו בעבודה. שלוש שעות לאחר מכן סיימנו את שיעורי הבית כשהילדה חסרת ריכוז לחלוטין, אני מותשת והזאטוט מוחה בקול רפה ודורש את מנת תשומת הלב היומית שלו.

למחרת חזר הסיפור על עצמו, אבל הפעם הזאטוט הפיק לקחים ולא חיכה שלוש שעות, אלא מחה כעבור חצי שעה בלבד.

כעבור שלושה ימים נשברתי. פתאום קלטתי שמשהו בסיסי השתנה בדינמיקה המשפחתית שלנו. הילדה משוחחת עימי רק על שיעורי הבית שלה, אני נעשית יותר ויותר חסרת סבלנות כלפיה, הזאטוט מציק לכולם, ובערב האווירה בבית כבר בלתי נסבלת. היה לי ברור שמשהו כאן מאוד לא בסדר, ומתוך מצוקתי הרבה החלטתי לברר את הנושא ולבדוק האם יש מענה לכל השאלות הרבות שעלו בי, כגון: כיצד עוזרים לילדה בלי להכין את שיעורי הבית במקומה, כיצד מחנכים אותה ששיעורי הבית הם האחריות שלה ולא שלי, כיצד מעוררים בה מוטיבציה וכיצד עושים כל זאת בלי להתעלם מאחיה הקטן?

דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון ובטיפול בלקויות למידה, מודה בראיון עימה ובמאמר "שיעורי בית – אפשר גם אחרת!" פרי עטה, כי אכן קיימת בנושא בעיה: "מטרת העל המוצהרת של משרד החינוך היא לראות בתלמיד לומד עצמאי המכוון את עצמו", אומרת אלוני, "אולם בשטח קיים פער בין המצב הרצוי לבין המצב המצוי. מחד גיסא, היינו רוצים ששיעורי הבית יהיו בתחום אחריותו של הילד. מאידך גיסא, אנחנו לא מקנים לו מיומנויות בסיסיות, כגון: התארגנות בזמן ובמרחב, ניהול זמן, קביעת סדר עדיפויות והבנת הוראות שיאפשרו לו ללמוד ולהכין שיעורי בית באופן עצמאי. הורים רבים מספרים על מצבים של מתח במשפחה, ועל עימותים קשים ושוחקים בינם ובין הילדים, שגורמים להעכרת האווירה המשפחתית".

המפתח להצלחה

שיעורי בית הם דרך ישנה ומוכרת ללימוד, דרך שהייתה קיימת לא רק בזמננו אלא גם בדור הקודם. אלא שכיום קיים ויכוח בין מורים, הורים ואנשי חינוך סביב השאלה האם יש בכלל צורך בשיעורי הבית או שמא מדובר במנהג שאבד עליו הכלח.

אלוני טוענת כי לשיעורי הבית יש חשיבות רבה, וכי ההבנה בדבר חשיבותם והעברתה לילדים היא המפתח להצלחתם: "שיעורי הבית נועדו לאפשר לילד להתאמן על החומר הנלמד בכיתה", היא אומרת, "כאשר האימון מהווה בסיס להעמקת הידע ולהקניית שליטה במיומנויות למידה שילוו את הילד בהמשך דרכו, כגון: מיומנויות של למידה עצמאית, קבלת החלטות וכדומה. לכן חשוב להסביר לילד ששיעורי הבית תורמים להתפתחותו ואינם בבחינת עונש".

על מנת להעביר את המסר הזה, יש להקפיד על שלושה כללים חשובים: "קודם כל המיקום", אומרת אלוני. "יש לייחד מקום קבוע להכנת שיעורי הבית, וכמו כן לשים לב גם להתארגנות. חשוב שהילד יביא עמו מלכתחילה את כל הציוד הנדרש".

עיקרון נוסף הוא נושא הזמן: "חשוב לזהות את הזמנים שבהם הילד מרוכז ולכוונו להכין בהם את שיעורי הבית", אומרת אלוני. "כמו כן, חשוב שטווח הזמן שבו הילד מכין את שיעורי הבית יהיה מותאם לגילו וליכולות שלו, כשבגילים אלו חצי שעה עד שעה הן בהחלט טווח זמן מספיק. אם זה לוקח יותר זמן, כדאי לשוחח עם הילד ועם המורה, לבדוק במה בדיוק הוא מתקשה ולהתאים לו את דרכי הלמידה".

עיקרון נוסף הוא הבנת הוראות ומילוי משימות: "חשוב להרגיל את הילד להתייחס להוראה", אומרת אלוני. "חשוב שהילד יבין מהי מטרת התרגיל, מה רוצים ממנו וישים לב לדקויות הטמונות במילות ההוראה. כמו כן, כדאי ללמדו בניית סדר עדיפויות. מתחילים מהמשימה הדחופה והחשובה או מהמשימה הקלה ועוברים לקשה. אם זו מורכבת מדי, מחלקים אותה למטלות קטנות כדי להימנע מתחושת עומס והצפה".

האם לא מאוחר מדי ללמד את הילד עקרונות בסיסיים אחרי שנה-שנתיים בבית ספר?
"מובן שעדיף להקנות הרגלים אלו כבר עם המעבר לכיתה א', אך המצב בשטח הוא שבכיתה א' אין הרבה שיעורים ולכן הכל פחות מוחשי. דווקא בכיתות ב'-ג' החומר קשה יותר, מסת החומר כבדה יותר והדרישות מהילד עולות".

כיצד יוצרים אצל הילד מוטיבציה ללמוד?
"שם המשחק הוא יצירתיות. חשוב לגלות התעניינות ומעורבות, לתת לילד משובים חיוביים על ההתקדמות, לתת לו חיזוקים, כגון: מדבקה על כל מטלה שהשלים, חיבוק או לאפשר לו לבחור פעילות מהנה בתום הכנת שיעורי הבית. חשוב מאוד להימנע מעימותים ומיחסי גומלין שליליים סביב הנושא, ואם אלו קיימים, כדאי לשקול עזרה או התייעצות עם גורם מקצועי".

שיעורי בית להורים

בכל מקרה, אומרת אלוני, להורים יש תפקיד חשוב. "ילדים זקוקים להוריהם", היא קובעת. "הם זקוקים להם גם מבחינת תחושת הביטחון הניתנת לילד כשההורה יושב לצדו, וגם מבחינה פרקטית של לימוד מיומנויות למידה, שהרי אף אחד אינו מלמד אותם כיצד ללמוד".

מעבר לתיאוריה, מדובר בעיקר ביישום הפרקטיקה. "על ההורים ליזום שיחה עם מחנכת הכיתה וגם עם המורים המקצועיים", אומרת אלוני. "חשוב שיבררו מהן ציפיות המורה, מהו החומר הנלמד ומהן שיטות הלימוד. בנוסף, חשוב לשבת ליד הילד וללוות אותו בשיעורי הבית".

כיצד נמנעים ממצב שבו ההורה מכין את השיעורים?
"פשוט מתאפקים. ההורים מכינים לילד את שיעורי הבית, כיוון שהם רואים שזה חוסך זמן, התוצאה יותר איכותית ונמנעים עימותים עם הילד. אבל זאת אינה הכוונה ואין בכך כל תרומה לילד. הכוונה היא להקנות לילד כלים והרגלים כאלו שיתרמו לו גם ללימודים וגם לחיים".

כיצד מלמדים את הילד שזו האחריות שלו?
"זו מלכתחילה האחריות שלו, כי הוא זה שמכין את שיעורי הבית. הרעיון הוא להבין כי מדובר בתהליך עדין והדרגתי שבו ההורה מלווה את הילד בצורה צמודה. ככל שהילד מפנים את חשיבות הנושא ורוכש את מיומנויות הלמידה, ההורה אט אט הולך ומתרחק".

כיצד מתמודדים עם האחים הקטנים?
"זה אכן בעייתי, ובכל זאת ניתן להתמודד עם הנושא במספר דרכים: ניתן להפריד ביניהם, ובזמן הכנת שיעורי הבית כל ילד יהיה עסוק בפינה שלו בענייניו. דרך אחרת היא דווקא לשתף את האח הקטן: אפשר להקריא סיפור בקול רם, לתת לו לצבוע ועוד. בכל מקרה, חשוב שיהיו כללים ברורים: עד שהאח הגדול אינו מסיים לא רואים טלוויזיה או לא משחקים במחשב, כדי שלא ירגיש שהוא משלם מחיר יקר מדי בגלל הכנת השיעורים".

 

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה