שובן של הדיוות

הפער בין התכנון של הסט לתוצאה הסופית כרוך בלא מעט מתח. אף על פי שאני כבר למודת ניסיון ויודעת מה נראה טוב עם מה, איך ליצור עיצוב מתוחכם אבל לא מתוחכם מדי ואיך לשלב בפרויקט אחד שני קונספטים מנוגדים, שייצרו קונפליקט עיצובי ויוסיפו עניין.

גם אם חלוקת החלל נראית לי ברורה מההתחלה ואני יודעת באילו חנויות ריהוט אמצא את מבוקשי – כשהקירות מקבלים פתאום גובה, וכשהטקסטורות והצבעים נכנסים לתמונה, אני משקשקת.

סקסיות הולכת, סקסיות באה

אני בעיצומו של פרויקט, שנייה לפני הביצוע. התכניות מוכנות, ההדמיה עוד רגע מתחלפת בדבר האמיתי ואני מגיעה לאולפן ומתחילה למדוד ולסמן מיקומים על הרצפה. פתאום אני ממש לא מרוצה. זה נראה לי קלסטרופובי, עמוס, חסר תכנון. אוף, הייתי משנה עכשיו את כל התכניות.

אני אמורה ליצור חלל אקסקלוסיבי בעל אופי מחוספס. איך בוחרים טקסטורות ואלמנטים אדריכליים המשרתים את הקונספט ועם זאת שומרים על אופי עכשווי וצעיר? מרוב תמונות השראה ומחשבות על כך, אני מרגישה שאיבדתי את זה – את הרעיון שהתחלתי איתו, את האווירה שדמיינתי.

פתאום החלל הרחב והסקסי מרגיש לי כמו דירה לדוגמה בבניין בינוני פלוס. אני לא הולכת לישון היום עד שהסקסיות חוזרת לתכניות שלי ועד שברור לי, שלב אחרי שלב, איך זה הולך לקרות.

סגנון שנות ה-70 בולט לעין והופך למזוהה עם הסטים של שאוואט

דירה בצבעים מונוכרומטיים, בשילוב דוגמאות גיאומטריות

לקבוע אינטואיטיבית

האם זה עניין של ניסיון או שצריך להתייחס אל כל פרויקט לגופו של עניין? האם יש פרויקטים שהעבודה בהם זורמת, קלה וברורה מההתחלה או שהקלות נובעת מהמעצבים עצמם, כאלה שהכל אצלם זורם על מי מנוחות?

לאן נעלמה הנונשלנטיות? כעת ברור לי מה עליי לעשות. אני צריכה לשבת על התכניות בשקט ובשלווה עם דף סקיצה חלק, לדמיין שזו הפעם הראשונה שבה אני רואה את החלל ולקבוע אינטואיטיבית: "כאן תמוקם פינת האוכל, ושם ימוקם הסלון". מהמם. וכן, אם משהו לא ייראה בשטח אז נזיז ונשנה.

המשחק הוא במחיצות המכניסות אווריריות ואור לחלל

לופט שהוא חלומו של כל צעיר תל אביבי

עיצוב זה עניין של ניסוי וטעייה

כי עיצוב זה עניין של ניסוי וטעייה גם אם אני יודעת לדמיין ממש טוב. ולא, אני לא משלה את עצמי שאני אירדם עם חיוך היום, כי ככה זה אצלי, יש שלב של מתח שכנראה אני מתקשה לוותר עליו. אולי זה הוא שמעצים לי בסוף את הסיפוק מהפרויקט.

המעצב האמנותי ערד שאוואט עיצב לאחרונה אולפן לסדרה החדשה "תנוחי", שתעלה החודש ב-HOT3. בסדרה קיבצו את הדיוות הטלוויזיוניות המוכרות לנו מסדרות פופולאריות ותיקות לתסריט אחד: עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'" (גילת אנקורי), מירב בן בסט מ"חשופים" (צופית גרנט), ברוריה פסקל מ"פיק אפ" (אוולין הגואל) ונעמי שחר מ"השיר שלנו" (חנה לסלאו).

הסדרה עוסקת בחייהן האמיתיים כביכול של הדיוות מאז הפעם האחרונה שבה נראו על המסך; ארבעתן מעורבות בחוויה המטלטלת את חייהן ומשפיעה על התנהלותן. שאוואט עיצב להן דירות בעלות אופי עשיר ויוקרתי אך נבדלות בסגנונן.

חלל המשדר בגרות ונשיות מקבל חיים באמצעות כתמי צבע סגול

מעצבים בתים קיצוניים

ערד, איך מעצבים בית לדיוות טלוויזיוניות שכביכול כבר יש להן הדירות המזוהות אתן מהסדרות?
"לקחנו דמויות קיצוניות ועיצבנו להן בתים קיצוניים. זאת אסתטיקה אולפנית, אני לא מנסה לייצר כאן משהו ריאליסטי. אני רוצה להעניק לצופה חוויית עיצוב שהיא קצת גדולה מהחיים. אני בוחר לייצר סט עשיר וגדול כי יודע שאפשר תמיד 'להקטין' אותו בצילום. אם הייתי מייצר סט צנוע, גם הצילום לא יכול היה "להרים" אותו.

עוד על עיצוב הסדרה "תנוחי" * התכנית צולמה באולפני נווה אילן במשך ארבעה חודשים. * סצנות החוץ, המצולמות מחוץ לדירות של הדמויות הראשיות, צולמו בחלקן במסדרונות האולפנים ובסביבתם לאחר שטופלו על ידי הדרסר (האחראי על הקמת סטים מתחלפים במהלך הצילומים). * הסצנה המתרחשת בספינה המיטלטלת בים סוער תוכננה על ידי ערד שאוואט ואמן האפקטים הוויזואליים ירון ישינסקי. חלק קטן וספציפי מספינה נבנה לטובת הסצנה והים והגשם נוצרו בהדמיה ממוחשבת, עבודה הנקראת "הארכת סט". *הדירה של נעמי שחר (לסלאו) נבנתה ממש כמו בית, עם קירות חוץ מושקעים, מה שלא קורה ברוב הפקות הטלוויזיה. זאת הייתה קונסטרוקציה חיצונית שנבנתה בסמוך למבנה האולפנים. * כל הטפטים הוזמנו מחו"ל, ושניים מהם עוצבו על ידי המעצב הנודע אולף מוריץ. * גופי התאורה בדירתה של נעמי שחר הם של המעצבת איילה צרפתי. *רוב הרהיטים בדירתה של עידית לינוביץ' (אנקורי) הם מווינטג' גלרי.

"בדרמת אולפן של הפקה שצריכה לייצר פרק ליום, אתה לא יכול להיות ריאליסטי מדי, זה ישעמם את העין. אתה חייב להיות מגוון ולטפל בכל זווית. חשוב שכל קיר יהיה מטופל ומעניין ל'צילומים סגורים' (צילומים שבהם רואים בעיקר את השחקן ומעט מהרקע שמאחוריו) אך שהחלל לא ייראה עמוס בלונג שוט (צילום פתוח, ממרחק, שמראה את כל החלל). אף שמדובר בבתים של נשים צבעוניות וגדולות מהחיים, הבתים של כולן רגועים מבחינה צבעונית. זה גם מבליט אותן וגם מעניק שפה עיצובית אחידה לכל הסדרה.

"ההבדל בא לידי ביטוי במיקום הגיאוגרפי של כל דירה. הדירה של עידית לינוביץ', למשל, נראית כמו דירה בפרויקט יוקרה, דירה ללא נגיעה אישית. היא קיבלה את הדירה כמו שהיא – מרוהטת עד הפרט האחרון על ידי המעצב. לעומת זאת, הדירה של נעמי שחר היא דירה יפואית. אפשר מיד לראות זאת בצורת התקרה, בחלונות ובחיפויי האבן. הדירה של מירב בן בסט נמצאת על שדרות רוטשילד, במרכז העניינים, כיאה לאשת תקשורת. את הבית של ברוריה פסקל לקחנו לכיוון ספרדי קצת אלמודוברי, לא ספרדי מזרחי סטריאוטיפי. ברמה האדריכלית, לכל בית יש הסיפור התכנוני שלו".

כל הדירות הן די מונוכרומטיות ומשדרות יוקרה כראוי לדירות של בנות המעמד הגבוה. עם זאת, הן נבדלות זו מזו בעיצובן. כיצד יוצרים עיצוב שונה לכל אחת מהדמויות?
"ראשית, לכל דמות בנינו דף השראה משלה, וכבר בו אפשר לראות את ההבדלים. שנית, ברמה התכנונית-אדריכלית ניכרים הבדלים משמעותיים. אני עף עם הדמיון כשאני קורא תסריט. יש לי סיפור לכל בית ולכל דמות, ובשונה מהנדסה במציאות, כאן אני יכול להגשים את הפנטזיות העיצוביות שלי עד הסוף.

אף אחד לא יכול להגיד לי שאי אפשר לייצר תקרת בטון צפה, ואני לא צריך למקם את החלון במקביל לנוף – אני מחליט איפה הנוף יהיה. בבית של עידית לינוביץ' לדוגמה, הכנסתי סיפור משלי על אדריכל עם הרבה אגו, שעיצב שני גרמי מדרגות מצטלבים, תקרת בטון מונמכת וגשר. רואים שהיה פה אדריכל שרצה להשאיר חותם".

מה השלב הכי חשוב בכל התהליך הארוך הזה? מנקודת ההתחלה ועד הסוף.
"אני חושב שהשלב הכי חשוב הוא שלב הרעיון לעיצוב הפרויקט. בשלב הזה אתה גם צריך למצוא דרך לתרגם אותו לתכניות מפורטות כך שכל הצוותים יוכלו להמחיש אותו".

שורה תחתונה? מאחורי כל חלל שמעוצב טוב עומד סיפור לא פחות טוב.

שני גרמי מדרגות שהמשמעות שלהם היא בעיקר אסתטית

הסדרה "תנוחי" עולה ב-5.4 בהוט.