אנחנו עוצרות: שביתת הנשים שקוראת לכולנו לקחת יום מחלה

המציאות עולה על כל דמיון, ובחלומות הכי גרועים שלנו לא יכולנו להאמין ששנה ושבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה – המדינה תיראה כמו שהיא נראית. התארגנות חדשה קמה כדי לשים סטופ לטירוף, וביום חמישי (8.5) כולנו מוזמנות להצטרף ולשבות.

>> "לא להתייצב למלחמה – זו לא סרבנות. זו נאמנות אמיתית למדינה". טור אישי של אחת שנמאס לה

"אנחנו נהיה חולות. ניקח יום מחלה, לא נלך לעבודה, לא נענה ללקוחות. נעצור הכול", מצהירות מארגנות השביתה – מנהלות קהילת יפותא, קהילת נשים ענקית שחברות בה כ־55 אלף נשים מתל אביב. וכן, מדובר ביוזמה ספונטנית: בלי תקציב, בלי הפקה גרנדיוזית, בלי לוביסטיות או ספונסריות – רק נשים שחיות פה, אוהבות פה, כואבות פה, ולא מוכנות יותר לשתוק.

חברות הקהילה מזמינות את כולנו להצטרף אליהן להתכנסות במתחם שרונה בתל אביב, בשעה 9:00 בבוקר. תחת השמש החמימה של מאי נכין יחד שלטי מחאה ונפזר אותם ברחבי העיר. גם ילדים וגברים מוזמנים, אגב.

היוזמה נולדה מתוך כאב, תסכול ועייפות עמוקה של נשים שמרגישות שנשבר פה משהו בסיסי. היא לא מגיעה מתוך מפלגה, עמותה או גוף ממוסד – אלא מתוך קהילה חיה, נושמת, בועטת. קהילת יפותא הצליחה לזקק תחושת בטן קולקטיבית של "עד כאן", ולהפוך אותה לקריאה לפעולה.

לפי המארגנות, יותר מ־7,000 נשים כבר הצטרפו לקבוצות של "אנחנו עוצרות", והתגובות – גם בפרטי – לא מפסיקות לזרום. אל המחאה צפויות להצטרף גם מורות שובתות, עובדות סוציאליות ואזרחיות מכל רחבי הארץ, שמרגישות שהן לא יכולות להמשיך לתפקד כאילו הכול תקין.

"זו לא רק שביתת מורות", הן מבהירות. "הצעד האמיץ של עובדות ההוראה נתן לנו השראה עצומה, ואנחנו תומכות בהן בכל הלב. אבל זה לא נגמר שם. מתחת לפני השטח מתרחשות אינספור עוולות אזרחיות שכבר בלתי אפשרי להתמקד רק בנושא אחד: תנאים הוגנים למורות, לרופאות, לעובדות סוציאליות, חלוקת תקציבים הוגנת, חלוקת נטל שוויונית – ובעיקר, צורך מיידי ודחוף להחזיר את החטופות והחטופים הביתה. עכשיו. לא מחר".

עבור רבות מהמשתתפות, מדובר במחאה שהיא גם אישית וגם לאומית. שירותי רווחה קורסים, מערכת בריאות על סף קריסה, תקציבים שמנותבים למקומות מעוותים – וכל זה תחת צל כבד של מלחמה שנדמה שאין לה סוף. נשים רבות מרגישות שהן הפכו לכוח תומך־תפקודי של מדינה שמתפרקת – ובו בזמן מצופות להחזיק את הבית, את העבודה, את המורל.

הדרישה פשוטה: לעצור. לקחת נשימה. לומר בקול – ככה אי אפשר להמשיך. המחאה הזו לא באה לבקש. היא באה לומר – הגיע הזמן. ביום חמישי, בתשע בבוקר, בתל אביב – אבל אולי, בתקווה, גם הרבה מעבר.