הקולקציה שהציגו קום איל פו הייתה רב עונתית ומעוררת השראה ותשוקה, אבל למה הן מרגישות חובה לדחוף אג'נדה לבגדים?
אחרי התצוגה הצבעונית של שחר אבנט העלו קום איל פו על המסלול קולקציה רב עונתית יפיפיה, נשית ומוקפדת, שעוררה בנו את החשק לזנק מהאנגר 11 היישר לחנות קום איל פו הסמוכה ולעקור קולבים ממקומם. מעיל טרנץ׳ בגזרה מחוייטת שמתאים בול לאקלים בארץ, חליפת קטיפה שחורה שתלווה אתכן היטב לבר האימפריאל, מכנסי עור עם קשירת שרוך ופרקה דגמ״ח לחופשות סתיו באירופה היו חלק קטן מהפריטים שעוררו בנו תשוקה מחודשת לאופנה. היה כיף לפגוש בבגדים ששילובים ביניהם יכולים לשרת את המתלבשת לאורך כל השנה – עור וכותנה, צמר קר וסאטן, מאובזרים בתיקים של collecte.
הדבר היחיד שהיה קשה להתחבר אליו היה דווקא הקונספט המורכב עד הבלתי אפשרי להבנה דרכו נבנתה הקולקציה – מושג האדישות היפה בפסיכיאטריה המתאר לפי קום איל פו חולה המראה אפטיות ו/או ניכור כלפי ההפרעה הפסיכוסומטית שלה (שיתוק, רעד וכדומה). בדף ההסבר שהונח על כסאות התצוגה נכתב כי גם כיום מסווגים לרוב אדישות לסימפטומים גופניים כהפרעה פסיכיאטרית, אף על פי שאבחון שגוי עלול לסכן את חייהן של מטופלות הסובלות ממחלה גופנית ממשית. ״אנו מבקשות לתלוש את 'האדישות היפה' מספרי האבחנות הפסיכיאטריות ומגופן של הנשים 'ההיסטריות' ולעשות בה שימוש במחשבה על הפוליטי. החברה שלנו, אנו מבקשות לומר, לוקה בתסמונת 'האדישות היפה': כיבוש מתמשך, חוסר ביטחון מגדרי, עסקאות נשק עם דיקטטורים, דה-לגיטימציה של מנגנוני החוק, נרמול הגזענות – כולם נתפסים כאן כחלק מהחיים הנורמליים״.
לפעמים נדמה שקום איל פו מפחדות להוציא קולקציה בלי שהיא מלווה באיזו אג׳נדה פוליטית מחשש שיתפסו רדודות. לא חייבים להוכיח במילים כל פעם מחדש שאופנה היא תרבות. לפעמים אפשר פשוט לעשות בגדים יפים שנעים ללבוש ולנוע בתוכם ולהשאיר את רגשות הנחיתות בצד. אתן מספיק חשובות לנו גם ככה.
