ביום הכואב הזה כולנו צריכות לזכור: אף אחד לא יציל אותנו

ביום הכואב הזה כולנו צריכות לזכור: אף אחד לא שומר עלינו ואף אחד לא יציל אותנו.

>> נגמרה התקווה: כרמל גת נרצחה בשבי לפני ימים ספורים
>> הלב נשרף: עדן ירושלמי נחטפה בחיים ומצאה את מותה בשבי

ללכת לישון אתמול בלילה נוכח רצף השמועות היה קשה במיוחד. להתעורר לחדשות הבוקר היה מרסק לב.

את שמות החטופים אנחנו מכירות וזוכרות מכל מבט לעבר התמונה שלהם במשך 11 החודשים האחרונים. הקפדתי לקרוא במשך כל הזמן הזה את הסיפורים, לעקוב אחרי המשפחות, להגיע תמיד ברגע שביקשו שנתייצב. ועדיין, בבוקר הזה, כשהלב שבור והחזה כואב, אני תוהה מה עוד אפשר היה לעשות. צעקנו, הזהרנו, צעדנו ושום דבר לא עזר. בישראל החליטו כנראה מזמן – את החטופים לא רוצים להחזיר.

120 היושבים שם למעלה אשמים, כל אחד ואחת מהם יושבים בכנסת ישראל המפקירה והבזיונית ביותר בהיסטוריה. אנחנו צריכות לזכור ולדעת – גם אותנו לא יחזירו. חיים אדם שווים פחות מכיסא

אני חושבת על גיל דיקמן, שהרים מדינה שלמה על הרגליים עבור בת דודתו כרמל גת – החל משיעורי יוגה בכנסת ועד אלפים ברחובות, כמעט שנה ללא מנוחה ונסיון בלתי פוסק להעיר, להזכיר, להביא אותה הביתה כבר. הוריו של הרש גולדברג-פולין רק נאמו בוועידת הדמוקרטיה בארצות הברית, וריסקו את כולנו כשייצגו קול כל כך ברור וכך שפוי ודרשו את בנם בחזרה. אבל שום דבר לא עזר, שום צעד, שום לחץ בינלאומי, שום קריאה מחרישת אוזניים.

התפילה שיחזירו אותם כבר, צריכה להפוך לזעם. הקלפים על השולחן, הכל ברור ורשמי. הם לא רוצים עסקה. 120 היושבים שם למעלה אשמים, אלה שיש בידם להחליט, אלה שיש בידם להתנגד. כל אחד ואחת מהם יושבים בכנסת ישראל המפקירה והבזיונית ביותר בהיסטוריה. הם לא מעוניינים במשא ומתן ולא חשוב להם להחזיר את החטופים הביתה. אנחנו צריכות לזכור ולדעת – גם אותנו לא יחזירו. חיים אדם שווים פחות ממלחמה, שווים פחות מכיסא.