השוטר שחילץ את שיראל ז"ל בריאיון כואב: "את הסוד הזה היא לא גילתה"

שיראל גולן ז"ל שמה קץ לחייה שנה אחרי ששרדה את הטבח בפסטיבל נובה. השוטר רמו סלמאן אלהוזייל חילץ אותה מהמסיבה והפך לחבר נפש שלה. בריאיון כואב הוא מספר: "הצלתי אותה לפני שנה ועכשיו קברתי אותה. זה לא נתפס"
"הצלתי אותה בשמחת תורה לפני שנה, ועכשיו, רגע לפני שמחת תורה, קברתי אותה. זה לא נתפס וזה בלתי נסבל, וזה כואב בצורה שאי אפשר בכלל לתאר", אומר רס"ר רמו סלמאן אלהוזייל רגעים אחדים אחרי הלוויתה של שיראל גולן ז"ל. עיניו של השוטר הבדואי האמיץ נעשות מצועפות כאשר הוא מדבר על הצעירה שהציל מהטבח בפסטיבל נובה, והפכה לחברת נפש שלו.
"בחורה בגיל הזה לא צריכה למות", הוא אומר ולא מצליח להסתיר את רוחו הנסערת, "היו לפניה חיים שלמים, היא הייתה מוכשרת ויפה. אבל למרות שהיא נחשפה בפניי ודיברנו על כל כך הרבה דברים אישיים, את הסוד הזה שהיא מתכוונת להתאבד – היא לא גילתה לי. ראיתי שהיא בדיכאון, אי אפשר היה שלא לראות, אבל רציתי להאמין שהיא תצא מזה".
שיראל גולן שמה קץ לחייה השבוע, ביום הולדתה ה-22. מי ששרדה פיזית את התופת של המחבלים הארורים, לא שרדה נפשית את הטראומה מהאירוע. זעקתה לעזרה לא נשמעה מספיק על ידי הגורמים המלווים, לדברי משפחתה, והיא גוועה לאיטה בבדידות מכאיבה – עד שגמלה בלבה כי רק המוות ישחרר אותה מסבלה. גופתה נמצאה בחצר הבית.

"ביום ראשון, יום הולדתה, התקשר אלי אחיה אייל. שאלתי אותו 'איך אתה' והקול שלו היה חנוק. 'שיראל כבר לא איתנו יותר', הוא אמר לי. מיד טסתי אליהם", משתף רמו. "הייתי איתם כל הזמן, כי אני מרגיש כבר מזמן חלק מהמשפחה ותמיד אמרתי להם – כל דבר שצריך, אני עוזב הכל ובא".
ביום שני הובאה שיראל לקבורה בבית העלמין בתל מונד. מאות אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה. "הפסדנו את הפרח שלנו", אמרה אימה יפה, ששיראל הייתה בת הזקונים שלה מתוך חמישה ילדים. יפה יצאה אחרי השבעה לאוקטובר לפנסיה מוקדמת ומאז הייתה כולה עבור הבת שלה.
"בחורה בגיל הזה לא צריכה למות. היו לפניה חיים שלמים, היא הייתה מוכשרת ויפה. ראיתי שהיא בדיכאון, אי אפשר היה שלא לראות, אבל רציתי להאמין שהיא תצא מזה"
"שיראל לא שמה קץ לחייה. היא נרצחה פעמיים – פעם אחת נפשית בנובה, היא שרדה את המחבלים הארורים אבל לא שרדה את הבירוקרטיה המחורבנת. אף אחד לא הסתכל עלייך שיראל, רק אבא ואימא. איפה מדינת ישראל היקרה והאהובה שלנו. תתעוררו", ספד לה אחיה אייל בכאב, והבטיח מעל קברה: "אני מבטיח לך שהמקרה שלך יהיה נקודת מפנה לכל שורדי הנובה".
האח ליאור הוסיף: "אהבתי אותך הכי בעולם. אם היית מקבלת עזרה, רוב הסיכויים שלא היינו כאן היום. משפחה לבדה לא יכולה להתמודד עם דבר כזה".

סיפור מותה הכל כך טרגי של שורדת הנובה הוא עוד סיפור של זוועה בלתי נתפסת, בתוך שטף הזוועה שאנחנו חווים כאן כמדינה בשנה האחרונה. המועקה אינה מרפה, והנה עכשיו גם שיראל גולן הפכה לסמל של הטרגדיה הכי גדולה של דורנו. היו לה גם שנים נהדרות, היא הייתה מלאת שמחת חיים ומצחיקה, אבל לאף אחד סביבה לא היה ספק שהסיפור של נובה דרדר מאוד את מצבה הנפשי, וגרם לפוסט טראומה שממנה לא הצליחה לצאת.
בבוקר יום ראשון האחרון, יום הולדתה, הציעו לה ההורים יפה ומאיר להצטרף אליהם לירושלים. משפחת גולן מגיעה מהיישוב פורת בשרון (משפחה מסורתית, שומרת שבת). שיראל התעקשה להישאר בבית. היא התגוררה ביחידה נפרדת הצמודה לבית הוריה במושב. בשעה 10 הם התקשרו אליה ואחרי שלא ענתה, הם ביקשו מעדי, מי שהיה בן זוגה, שילך לראות מה איתה. הוא הגיע לבית, ובחצר האחורית מצא את שיראל. המראה שנגלה אליו היה נורא. הדרך בה בחרה שיראל לשים קץ לחייה הייתה קשה לצפייה. כבר חודש קודם לכן היא בלעה כמות גדולה של כדורים, אבל הוריה מצאו אותה בזמן והיא עברה שטיפת קיבה בבית חולים וחזרה הביתה.
"היה לה קשה, היא לא השתלבה בעבודה ולפעמים היא הייתה מתקשרת אליי באמצע הלילה. היא נפרדה מהחבר שלה ובשלב מסוים נסעה להודו. הזמינו לי כרטיס שאסע לחלץ אותה"
בחזרה לשבעה באוקטובר. באותה שבת ארורה יצא רמו בן ה-37 בשעת בוקר מוקדמת לתחנת שגב שלום שבה הוא משרת כחוקר. לפני שבע בבוקר הוא כבר הבין את גודל האירוע המתרחש באזור העוטף, המכונית שלו חטפה טיל RPG ויצאה מכלל שימוש. אבל רמו קורץ מחומר של גיבורים העשויים ללא חת, הוא לא היסס וכשראה את מסת האנשים שמנסים להימלט על נפשם מהמסיבה, לקח את המכונית הראשונה שנקרתה בדרכו – מכונית מסוג ניסאן שהמפתחות היו בפנים – והחל לדחוס אליה 15 אנשים כל פעם. תחת אש ושריקות הטילים מלמעלה, הוביל אותם רמו בנגלות אל מקום מבטחים בכפר מימון. גבורתו של רמו הצילה מאות מבלים של הנובה.
"בין הראשונים שחילצתי היו גם שיראל ובן זוגה עדי. שיראל עמדה להיכנס למכונית אחרת, וברגע האחרון היא עברה למכונית שלי", מספר רמו, "המכונית שבה היא הייתה אמורה להיות נתקלה במארב של מחבלים, 11 מנוסעיה נרצחו".
"נסעתי בדרך עפר, רציתי להיות בטוח שאין מלכודות בדרך ושהשטח נקי", הוא משחזר, "המבלים שלקחתי היו בשוק, הם עוד לא קלטו מה קורה. ככה הסעתי לפחות 200 מהמבלים במסיבה".


בדרך נתקל רמו בבחור בשם אשר אסולין, שהצטרף אליו לחילוצים. "אמרתי לו שמה שאני עושה זה מסוכן, אבל הוא נשאר ומצאנו עוד רכב שננטש, ואיתו הצלחנו להציל מבלים נוספים. בהמשך חיפשתי את הבעלים של הרכב ומצאתי אותו. קוראים לו ניר חדד, הוא ניצל. החזרתי לו את הרכב שלו והוא התרגש לשמוע כמה רבים ניצלו בזכותו".
איך הצלחת לשמור על כזה קור רוח ופוקוס?
"באחת הפעמים הודעה אחת החזירה אותי למציאות. אשתי התקשרה ואמרה לי בבכי: 'הילדים שלך מחכים לך בבית'. זה קרע אותי. יש לי שלושה ילדים – בני 11, 4 ושנתיים. סבא שלי, השייח הנודע סלמאן אלהוזייל היה נשוי 39 פעמים, ונולדו לו 76 ילדים. כל מכובדי העולם היו מגיעים אליו. הוא חי עד גיל מאה ומת בשנת 1982. אני לא כמוהו, אני מודרני – יש לי אישה אחת והיא נהדרת. חודש אחרי המלחמה עוד היה לי קשה להתאושש מכל המראות, רק מי שהיה שם יבין איזה זוועות על גבי זוועות. אי אפשר לתאר את כמות הטילים ואת הירי שהיה עלינו, ואשתי תמכה בי מאוד. צריך לזכור את גבורת השוטרים ביום הזה, 36 שוטרים נלחמו בגבורה באזור המסיבה מול 350 מחבלים. 18 מחבריי נרצחו".
"אשתי התקשרה ואמרה לי בבכי: 'הילדים שלך מחכים לך בבית'. זה קרע אותי. יש לי שלושה ילדים – בני 11, 4 ושנתיים. צריך לזכור את גבורת השוטרים ביום הזה, 18 מחבריי נרצחו"
באמצע נובמבר, כחודש אחרי הטבח, הגיעה לרמו שיחת טלפון מפתיעה. אחיה של שיראל, אייל, פרסם פוסט בקבוצת "אבא פגום – שורדים ביחד" בפייסבוק, וכתב: "חברים, אולי מכאן תבוא הישועה. אחותי ובן זוגה היו במסיבה ברעים, והם מתארים אדם שהגיע עם ניסאן מיקרה שחורה וחילץ אותם לכפר מימון. הם טוענים שהוא היה שוטר, ומתארים אותו ממוצא אשכנזי, רזה. תוכלו לעזור לאתר לי אותו? אני והמשפחה שלי רוצים להודות לו".
"לקח להם חודש למצוא אותי", אומר רמו, "הם חשבו שאני אשכנזי אבל יש הרבה בדואים בהירים כמוני. אחרי שאייל מצא אותי קבענו להיפגש עם המשפחה".

נסעת אליהם הביתה?
"כן. זו הייתה התרגשות מטורפת. הם אמרו לי שמעכשיו אני חלק מהמשפחה, ושאוסיף לשמי את השם גולן. זו הייתה תחושה כאילו חיפשת מישהו שלא ראית שנים ופתאום מצאת אותו. החיבור שלי עם שיראל והמשפחה שלה היה מיידי. אני גם זוכר את השקשוקה הטעימה שאכלתי שם. הקשר לנו הלך והתהדק, אני תמכתי בה ובמשפחה שלה והם תמכו בי. הקשר היה הדדי".
מה אתה יכול לספר על שיראל עצמה ועל הקשר המיוחד שלכם?
"שיראל הייתה ילדה מקסימה. היא הייתה כל כך חיובית, מלאת אור, אנרגטית. רק מאוחר יותר, כשהכרנו לעומק, ראיתי גם דיכאון ועצבות. הייתי כמו אח גדול עבורה וזה שהציל אותה, היא סמכה עליי לגמרי ודיברה איתי על כל דבר. מצבה הנפשי לא היה טוב. היא הייתה ילדה רגישה – ומי שהיה רגיש עוד קודם, זה פגע בו עוד יותר. שיראל סיפרה לי שבאותה שבת היא ירדה מרכב אחר שהייתה עליו אחרי שראתה רכב של שוטר, וככה היא ניצלה. היה לה קשה, היא לא השתלבה בעבודה ולפעמים היא הייתה מתקשרת אליי באמצע הלילה. היא נפרדה מהחבר שלה וסיפרה לי פרטים שאשמור לעצמי. ניסיתי לגשר ביניהם ואני בטוח שהקשר שלי איתו יתהדק עכשיו, גם הוא במצב לא קל. בשלב מסוים היא נסעה להודו והיה צריך לחלץ אותה. הזמינו לי כרטיס שאסע לחלץ אותה, ובסוף הוחלט שאביה יביא אותה".
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
"היא ביקשה שאדבר איתה ממש כמה ימים לפני האסון. כתבתי לה הודעה שרק תגיד ותוך שנייה אני אבוא, אבל היא שלחה לי אימוג'י עם שתי ידיים מחוברות, כמו בתפילה. לצערי זה היה הקשר האחרון. עכשיו המשפחה שבורה. זה כל כך קשה".
ומאז השבעה באוקטובר נשארת במשטרה?
"כן. לפני השבעה באוקטובר היו לי מחשבות לעזוב, אבל מאז אני בשליחות של המדינה שלי. בתחילת המלחמה הייתי רס"ל, עכשיו אני רס"ר, ואני רוצה להמשיך ולהתקדם. עצוב לי מאוד עכשיו ששיראל איננה. היא נתנה לי ולאחיה מתנה, עבודת יד שלה – שרשרת של לוויתן עשויה כסף. אני עונד אותה כל הזמן ואמשך לענוד עד סוף חיי".