סוד של 40 שנה: רמי קליינשטיין חושף את הסיפור שלו ושל ריטה

השבוע חגגה ריטה 63 אביבים נוצצים, בשבוע שעבר חגג ברוס ויליס 70 – ואנחנו לא יכולות שלא לתהות: האם ריטה ורמי הם בעצם ברוס ודמי של המוזיקה הישראלית? תשמעו אותנו רגע.

>> לא כל כך יפה? התגובה ההיסטרית של ריטה לנינט טייב

בדיוק כמו שדמי מור גרמה לנו לדמוע כששיתפה את הרגעים האינטימיים והמרגשים מחגיגות יום ההולדת של ברוס – הגרוש, האבא, החבר – גם אצלנו, קצת באיחור אופנתי, עלה פוסט מרגש לא פחות. רמי קליינשטיין הקדיש סרטון, פוסט ולב שלם לאקסית המיתולוגית שלו ואם בנותיו, ריטה. "שותפה שלי לדרך, אם בנותיי, המוזה הנצחית שלי והחברה שלי", כתב לה, וכשהלב מתכווץ קלות, אנחנו שואלות: איך עושים את זה? איך שומרים על אהבה גם אחרי שהאהבה נגמרת?

אבל רמי לא עצר רק בברכה. הוא ניצל את הרגע כדי לחשוף את הסיפור שמאחורי השיר שהפך את ריטה לאייקון – שביל הבריחה.

בסווטשירט כחול משופשף, משקפי שמש שקפקפים וכובע מצחייה הפוך, צילם קליינשטיין סרטון שבו הוא מספר איך הכל התחיל. זה היה ב-1986. שנה אחרי שנישאו, חברת הליקון ניסתה למצוא את הכיוון המוזיקלי של ריטה – ונכשלו שוב ושוב. ואז רמי, "נורא טירון" לדבריו, הציע: אולי אני אנסה? ובכן, הוא צדק. בגדול.

החזון שלו היה פשוט: להוציא את הקול הענק של ריטה החוצה. לעשות מוזיקה שהיא גם פופ, גם ים תיכוני, גם נשמה. כשהליקון הודיעו שריטה תשתתף בקדם אירוויזיון, רמי התעקש: רק עם שיר מהאלבום. הלחץ היה בשיא, וריטה עוד רגע נשארת בלי שיר ובלי הז'קט הצהוב האייקוני שנשמט לה מהכתפיים. אז הם ישבו כל הלילה בדירה ברחוב סוקולוב, עד ארבע וחצי לפנות בוקר. הלחץ יצר קסם – ובשבע בבוקר, שביל הבריחה כבר היה בדרך להיסטוריה.

אבל רגע השיא בסרטון של רמי לא היה בזיכרון הנוסטלגי – אלא במה שהוא בחר לשיר בסופו. "כמו ציפור בשבי / בין קירות לבנים מסתגרת / אילו רק ידעתי / לסמן לי את שביל הבריחה / מן התפילה קורסת / אל חלומי הפרוע / היה לי מלך / ושבור צמאוני בנשיקה".

 

המילים, שנכתבו לפני כמעט ארבעה עשורים, פתאום מרגישות כמו סיכה בלב. כי בשעה שקליינשטיין מזמזם "בין קירות לבנים מסתגרת", אנחנו לא יכולות שלא לחשוב על מי שלא זוכה אפילו לקירות לבנים. על 59 החטופים שעדיין כלואים מתחת לאדמה, במנהרות אפלות שלא ראו בהן אור יום כבר שנה וחצי.

והשיר הזה, שצמח מלחץ יצירתי ערב קדם אירוויזיון – מקבל ב-2025 משנה תוקף של כאב וצמרמורת. במיוחד כשברקע מהדהדת החלטת הממשלה להחזיר את הלחימה בעזה, גם במחיר של הפקרת החטופים.

ושם, במילים של שיר ישן, בלי לנאום, בלי ססמאות ריקות, קליינשטיין פותח צוהר למשהו אחר. געגוע? תקווה? מחאה יצירתית מסוג חדש? יכול להיות שזה הכל גם יחד. אבל דבר אחד בטוח: לפעמים, גם בשביל לברוח, צריך לדעת לאן להגיע.