הגיבור שהציל מאות מנובה, פונה לעזרה: "לא יכול לחזור לעבוד"

יש מראות שנצרבים עמוק בנפש ולא מרפים – ביום ובלילה, בשנתך ובקומך. רמי דוידיאן, בן 60, הוא סיפור גבורה ישראלי. האיש שחילץ, יחד עם קומץ בני משפחתו – אחים, אחיינים, בני דודים ומכרים שגייס בבוקר הארור של ה-7 באוקטובר – כ-750 צעירים וצעירות מפסטיבל נובה במהלך 48 שעות. אך מאז, הוא עדיין חי את המראות הקשים, והזוועות הבלתי נתפסות לא מרפות ממנו.

>> אמילי דמארי בעדות מזעזעת: "הכניסו אותי לחדר ניתוח עם גופה"

פלאשבקים רודפים אותו ללא הפסקה – הוא עדיין רואה את הצעירות שתלויות על העצים אחרי שנאנסו, את הגופות המבותרות, האיברים הכרותים, הזוגות המחובקים במותם, ואת הצעיר שחיפש נואשות את חבריו – אך מצא את גופתו. "זה ריסק לי את הנפש", הוא מודה והכאב שלו, גרוס עד דק, והאתגרים היומיומיים, שפעם היו חלק משגרת חייו, הפכו למורכבים ומאיימים. האיש שנבחר להשיא משואה ביום העצמאות על גבורתו, שסיכן את חייו פעם אחר פעם, הוא היום אדם שבור, מוכר כנפגע פוסט-טראומה, ומתמודד גם עם פיברומיאלגיה. הוא עובר טיפולים שונים, נעזר בתרופות, ומנסה למצוא לעצמו גלגל הצלה.

"הבנתי שזה גדול ממני"

עד השבעה באוקטובר, חיו רמי ואיריס דוידיאן חיים שלווים במושב הוותיק פטיש שבצפון הנגב. הם גידלו ארבעה ילדים – שלוש בנות (35, 31 ו-30) ובן זקונים בן 16. רמי עבד כמשווק דלקים בעוטף, הם נהנו מששת נכדיהם, והוא היה מושבניק שמח בחלקו. "הייתי יוצא בבוקר לעבודה וחוזר למשפחה, לחברים. החיים היו טובים. עד אז לא ידעתי מה זה לקחת כדורים".

איפה מצא אותך ה-7 באוקטובר?
"התאריך הזה של שמחת תורה מיוחד עבורי – באותו יום ב-1978, כשהייתי בן 13, אבא שלי נפטר. בבוקר קמתי מוקדם לבית הכנסת, ובשש וחצי התחילו הקסאמים. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. חבר טוב שלי, אמיר, ביקש ממני לחלץ את הבן של חבר שלו – ומשם הכל התחיל. בדרך ראיתי אופניים זרוקים ולידם אצבעות כרותות, ואז אנשים ירויים. בהתחלה חשבתי שזה חיסול חשבונות בין בדואים. אחר כך ראיתי טנדרים – לרגע קיוויתי שזה צה"ל, אבל אז שמעתי מתוכם צעקות בערבית וזעקות 'הצילו'. הבנתי שזה גדול ממני, ושאני צריך להציל כמה שיותר אנשים. גייסתי בני משפחה, בני דודים ומכרים שיעזרו לי, והתחלנו לפנות צעירים וצעירות שניסו להסתתר אחרי שראו את הטבח סביבם. פעלתי באוטומט – לא היה זמן לכלום, רק לחלץ. במשך 48 שעות הגעתי לכל מקום ששלחו לי מיקומים אליו".

מתי הבנת שלא תחזור להיות מי שהיית?
"זה לא קרה ביום אחד. בהדרגה התנתקתי מחברים. הם אמרו לי: 'אתה מסתגר', 'אתה לא מקשיב'. אשתי אמרה שאני מתפרץ, שאני בוכה מתוך שינה. הפסקתי לתפקד. במקביל התחילו לי כאבים בכל הגוף. עד עכשיו, הלילות הם לא לילות בשבילי – פלאשבקים מעירים אותי בבהלה, ורק לפנות בוקר אני מצליח להירדם קצת. ניסיתי כל טיפול אפשרי; מתא לחץ, פסיכולוגים, פסיכיאטרים. המדינה מכירה בפוסט-טראומה שלי, ואני ממשיך בטיפולים. אני נוסע לנובה כל יום, עובר בין התמונות ורואה את אלה שלא הצלחתי להציל. גם אשתי, איריס, חלתה בדלקת פרקים בעקבות האירועים והיא מטופלת בכדורים".

"המדינה מכירה בפוסט-טראומה שלי, ואני ממשיך בטיפולים. אני נוסע לנובה כל יום, עובר בין התמונות ורואה את אלה שלא הצלחתי להציל"

 

"אני רוצה להתפרנס מההרצאות שלי"

חזרת לעבודה?
"לא. מאז פרוץ המלחמה, לא חזרתי – ואני גם לא אחזור. כל העבודה שלי הייתה בעוטף, והיום זה טריגר עבורי. זה לא עושה לי טוב".

אתה זקוק לכסף?
"הכסף לא ירפא אותי. כשהנפש מרוסקת, כסף לא עוזר. אבל הדבר היחיד שעוזר לי להתמודד עם הפוסט-טראומה זה לספר את הסיפור שלי. אני רוצה שיזמינו אותי להרצאות, בכל מסגרת אפשרית, ולהתפרנס מזה. הכנתי מצגת יפה על מה שקרה בשבעה באוקטובר, וההרצאה שלי מרתקת ותורמת. אני רוצה להעביר מסר של תקווה ואחדות, ולדבר מול תלמידים, חיילים, מפעלים, חברות וכל גוף רלוונטי. יש דיבורים שאופיע בתוכנית 'גפן' של משרד החינוך – אני מחכה שזה יקרה".
להזמנת הרצאות: איריס דוידיאן, 054-8170788

 יש קשר בין מצבך הנפשי ובין הריב שהיה לך עם האלוף ישראל זיו אחרי שטענת שהקצין המוערך במיל, שירד בבוקר המלחמה לעוטף ונלחם, בעצם ברח?
"ישראל זיו יקר לי מאוד ואפילו עזר לי. אני מתנצל מעומק ליבי – מה שאמרתי לא היה בשליטתי. במוצאי שבת, ערב נר רביעי של חנוכה, רציתי לארח ניצולים. פתאום התקשר אליי אבא של ניצולה וסיפר לי שבתו התאבדה. היא לא יכלה להתמודד עם מה שקרה בנובה. הייתי בשוק, הפוסט-טראומה התפרצה, ואמרתי דברים לא נכונים. הבנתי שטעיתי. ישבתי איתו, וזה מאחורינו. אנחנו בקשר, והוא משתדל לעזור לי".

"הצלת את חיי"

בשבוע שעבר נסע דוידיאן לראשונה לכמה ימים לחו"ל, לאתונה, יחד עם אשתו. "רציתי קצת לנוח מהכל", הוא מספר. "שם גיליתי שכל העולם מכיר אותי – וזה היה מרגש. אנשים ניגשו, הודו לי, לחצו את ידי. זה קורה לי לא מעט. לא מזמן ניגשה אליי מישהי ואמרה: 'קוראים לי זוהר, ואתה חילצת אותי והצלת את חיי בשבעה באוקטובר'. אני לא יכול לזכור את כולם, אבל עם רבים אני שומר על קשר".

ראש הממשלה נתניהו הזמין אותך אליו?
"לא. היה משהו קטן, אבל לא הוזמנתי לספר לו את הסיפור שלי".

ונשיא המדינה?
"אמרו לי שאקבל את אות הנשיא על מה שעשיתי בתחילת המלחמה, ואז התקשרו ואמרו שאם הדלקתי משואה, אני לא יכול לקבל. אבל זה לא נכון – לבית הנשיא הוזמנו גם כאלה שהדליקו משואה. אני לא מאשים אף אחד. לא עשיתי את מה שעשיתי בשביל פרסים – עסקתי בהצלת חיים, וזה מה שחשוב".

 אז לא נתניהו, לא הרצוג, נשאר רק נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ.
"הוזמנתי אליו, אבל זה עדיין לא יצא לפועל. אני מקווה שזה יקרה בקרוב".

לא כל אחד היה עושה מה שאתה עשית תוך סיכון חיים.
"הרגשתי שאני שליח של הילדים האלה, שמישהו שלח אותי אליהם ושאני חייב להציל אותם. לא חשבתי על הסיכון שלי, רק עליהם. אני עדיין מאמין שלא הייתי שם סתם. כל החיים שלי התנקזו לשבעה באוקטובר".