"כשרומי חזרה כמעט הקאתי מקנאה. אבל גאיה לא בחרה להירצח, ורומי לא בחרה להיחטף"

חמישה חודשים לפני שנרצחה במסיבת הנובה, גאיה חליפה, בת 23 – ילדה יפה, ערכית, טובת לב וחכמה – התייעצה עם אביה לגבי קעקוע שהיא רצתה לעשות. גאיה, שאהבה מאוד מוזיקה, החליטה שהקעקוע יהיה של גרמופון ובתוכו לב פועם. אביה, אבי, לא התלהב מהרעיון, אבל אמר לה: "את כבר ילדה גדולה, תחליטי בעצמך". אז היא עשתה.

>> אמו של ענר שפירא ז"ל בריאיון: "השירים האלה הם הצוואה שלו"

"הלב של גאיה הפסיק לפעום במסיבה של מוזיקה, וביום שקמנו מהשבעה, עשינו כל המשפחה קעקוע זהה לזה של גאיה – אבי ואני, ושני אחיה, עידו ונוגה", מספרת אמה, סיגל חליפה, בת 54, אשת חינוך דמוקרטי מקריית אונו ויו"ר פורום המשפחות השכולות במקום. כמעט שנה וחצי חלפו מאז הטבח הנורא שבו נרצחו 404 צעירים וצעירות במסיבה, ועוד עשרות נחטפו. היום התפרסם התחקיר הצה"לי על מה שקרה שם, באותו יום ארור של השבעה באוקטובר.

מה קרה בשישה באוקטובר?

"אותי לא מעניין מה קרה בשבעה באוקטובר ולא התחקיר על היום הזה. אותי מעניין מה קרה בשישה באוקטובר," אומרת סיגל חליפה בכאב. "מרתיחים אותי היהירות והשאננות שהיו כאן, ושבגללם ילדה בת 23, בתחילת החיים והחלומות, שילמה בחייה. הכאב וההחמצה עצומים ובלתי נסבלים. אני רוצה להבין איך כל זה קרה? איך נתנו לזה לקרות? אף אחד לא חף מהפשע של המחדל הזה – לא ראש הממשלה, לא השב"כ, לא הצבא, כולל המודיעין. אבל לאהרון חליווה עשו מסיבת פרידה ענקית עם 1,500 איש, במקום לתת לו אות קלון. והבת של מירי רגב, שהייתה במסיבה, קיבלה התראה מאמא שלה לצאת מוקדם – וניצלה. האם הדם של הבת שלה יותר יקר מהדם של הבת שלי?".

"אף אחד מ-120 חברי הכנסת לא בא אלינו, לא ניגש לראות את הסבל שלנו, לא הרכין ראש ולא הסתכל לנו בעיניים. זה נראה למישהו נורמלי?"

 

"כולם היו צריכים ללכת הביתה בשמונה באוקטובר. לא עכשיו", ממשיכה חליפה. "הכל רקוב כאן, ואני לא אוותר עד שנדע את האמת כולה. הטענות שלי הן לכולם, אבל אף אחד לא בא אלינו – כולל אף אחד מ-120 חברי הכנסת. אף אחד לא ניגש לראות את הסבל שלנו, לא הרכין ראש, ולא הסתכל לנו בעיניים. זה נראה למישהו נורמלי?".

"אני לא מצפה לכלום", היא ממשיכה בספק בייאוש ספק בזעקה. "הצבא חוקר את עצמו, השב"כ חוקר את עצמו, והממשלה עוד לא עושה דבר. וראש הממשלה? הוא ימשיך להגיד 'לא ידעתי' – וזה לא מעניין אותי, כי הוא הראש. אני חושבת שבתחקיר של הנובה צריכים להיות גם אנשים מטעמנו. אני, באופן אישי, רוצה להיות בוועדה כזאת. הרי בסוף זה האינטרס של כולנו לדעת את האמת. אני לא יודעת אם זה ירגיע אותי, אבל יש פה נושאים של אחריות – ואי אפשר לנרמל את מה שקרה או לעבור עליו בשתיקה".

"אף אחד היום לא מבטיח לי שטנדר לבן לא יחטוף גם אותי – ואם יחטפו, האם יחזירו אותי? תראי את החטופים שנמקים במנהרות כבר שנה וחצי"

 

בשבעה באפריל ימלאו שנה וחצי ליום שבו השתנו חיינו, "ומאז מושכים אותנו, מהנדסים לנו תודעה, ועושים הפרד ומשול. היום זה קרה לי, מחר זה יקרה לאחרים. אף אחד היום לא מבטיח לי שטנדר לבן לא יחטוף גם אותי – ואם יחטפו, האם יחזירו אותי? תראי את החטופים שנמקים במנהרות".

"אנחנו כעם צריכים לעצור את המדינה. אם לא תהיה כאן סולידריות – לא תהיה כאן מדינה. הכלכלה, החינוך, התחבורה, הדתיים – הכל לא מתנהל כמו שצריך. ואם אנחנו רוצים לגדל פה ילדים ונכדים, ושתהיה פה מדינה – צריך שמישהו ייקח אחריות, יתפטר, וייתן לאחרים לנהל. מה שקרה בשבעה באוקטובר בא לסמן לנו שמשהו פה מקולקל. ואם לא הבנו את זה עד עכשיו – אני לא רואה פה המשכיות. לחמאס יש ראייה ברורה: להשמיד אותנו. ואצלנו? למאה יהודים יש מאה דעות. הכעס שלי גדול – כי לא יכול להיות שאני, האזרחית הקטנה, אלחם על דברים שאמורים להיות חשובים לכולם. אני כבר הפסדתי את הבת היפה שלי, אבל אם לא נתעורר – מה שקרה, יקרה שוב".

החברות הכי טובות גם בסוף המר

גאיה חליפה ז"ל ורומי גונן, החברות הטובות, יצאו יחד למסיבת נובה בשבעה באוקטובר, בשלוש בלילה, ברכב של גאיה. הן הכירו בתקופת הקורונה, כשעבדו כבודקות בנתב"ג, ובהמשך טיילו יחד במשך תשעה חודשים בדרום אמריקה, עד ששבו לארץ.

ביום חמישי שלפני כן, ב-5 באוקטובר, הייתה גאיה עם אמה וחברה נוספת בהופעה של עידן רייכל. בצילומים מאותו ערב היא נראית רוקדת באושר. בערב שמחת תורה בילתה גאיה עם הוריה וחברים. "שמחנו וצחקנו. מי יכול היה לחשוב שבעוד כמה שעות החיים שלנו יתהפכו לנצח?" אומרת חליפה.

בשעה 4:40 לפנות בוקר הגיעו גאיה ורומי לאזור המסיבה, ובשעה 6:29 החל הטירוף. "אבי היה עם גאיה על הקו והנחה אותה ללכת לכיוון נחל גרר. בשעה 10 היא ביקשה ממנו שייצא לעברה ויחלץ אותה. הוא מיד יצא לדרך. בעשר ורבע היא אמרה לו שבן שמעוני הגיע לחלץ אותה ואת רומי".

גאיה הכירה את בן שמעוני, מסעדן ממסעדת "פיט מאסטר" בפתח תקווה, שבה עבדה עד לתחילת לימודיה. אליהם הצטרף אופיר צרפתי, שאותו הן לא הכירו. אופיר הגיע למסיבת נובה לחגוג את יום הולדתו ה-27 עם בת זוגו שובל. הוא העלה את שובל לרכב חילוץ אחר, ועלה בעצמו לרכב של בן. "בפעם הבאה שהיא צלצלה לאביה, הוא רק שמע אותה צועקת: 'יורים עלינו'", מספרת חליפה. בן שמעוני הצליח לחלץ 13 אנשים משלושה סבבים – עד שנרצח יחד עם גאיה בצומת עלומים. אופיר צרפתי ורומי גונן נחטפו לעזה. אופיר נרצח בשבי, וגופתו הוחזרה לישראל. רומי שוחררה בינואר האחרון.

הלב הפועם של הבית

גאיה נולדה וגדלה בקריית אונו, הבת האמצעית במשפחה. אביה, אבי חליפה, הוא רואה חשבון וסמנכ"ל כספים בחברה. "גאיה הייתה עמוד התווך של הבית, חיברה בין כולנו", מספרת אמה. היא סיימה את לימודיה בתיכון בהצטיינות, במגמת אדריכלות, שירתה כחובשת קרבית ביחידת דובדבן, ובתקופת הקורונה עבדה כבודקת קורונה בשדה התעופה – שם הכירה את רומי גונן. גאיה התקבלה ללימודי מנהל עסקים בקריה האקדמית אונו, והייתה אמורה להתחיל את שנת הלימודים ב-18 באוקטובר.

מה למדתם על שעותיה האחרונות של גאיה מרומי גונן, שחזרה מהשבי והייתה לצידה כל אותו בוקר?
"שגאיה תיפקדה כמו לוחמת אמיתית – אבל היה גבול למה שהיא יכלה לעשות. רומי סיפרה שהן פשוט לא הצליחו להבין איך זה שהצבא לא מגיע להציל אותן, ואיך ייתכן שאף אחד לא משתלט על האירוע. הן רצו ברגל עד לנחל גרר, ובזמן שהתחבאו בתוך השיחים גאיה אמרה לה: 'אני פוחדת למות'".

ואז הגיע בן שמעוני להציל אותן – וגאיה התמלאה בתקווה. הם נסעו דרך השדות, עד שבן נאלץ לעלות על כביש 232. ברגע שעלו, ולפני שהספיקו להבין שמולם עומדים מחבלים – ריססו אותם כמו ברווזים. גאיה ישבה מלפנים, ורומי ניסתה להבין אם היא עדיין בחיים. היא הושיטה את ידה כדי להרים את ידה של גאיה – ואז נורתה בעצמה בידה.

מה הרגשת כשרומי חזרה?
"ביום הראשון כמעט הקאתי מרוב קנאה. אבל מיד הבנתי שאין לי על מה לקנא – לכל אחת הגורל שלה, וזה המזל הרע שלנו. גאיה לא בחרה להירצח, ורומי לא בחרה להיחטף. הכעס שלי מופנה לכל אלה שהביאו אותנו למצב הזה. רומי עומדת בפני שיקום קשה ולא פשוט, ויש לה עוד ניתוחים לעבור – אבל היא חיה. אני קיבלתי את העונש הכי כבד שיש: לאבד ילדה".

"כשרומי גונן חזרה כמעט הקאתי מרוב קנאה. אבל מיד הבנתי שאין לי על מה לקנא – לכל אחת הגורל שלה, וזה המזל הרע שלנו. גאיה לא בחרה להירצח, ורומי לא בחרה להיחטף"

 

איך אתם מתפקדים כמשפחה?
"נאחזים זה בזה. אני מנסה להיות חזקה, עובדת ומנסה לתפקד – אבל קמה בבוקר עם בוקס בבטן והולכת לישון עם בוקס בבטן. אחרי הרצח של גאיה, עדו הבכור החליט לעשות את האיירון מן. נגה, הצעירה, הייתה אז בשמינית וסיימה את התיכון בהצטיינות. היום היא בקורס פרמדיקים. היא לא שאלה אותי אם להתגייס. אני הייתי מוותרת. לא מגיע לצבא אנשים כמוה. אנחנו מנציחים את גאיה. עשינו סרט על חייה שהוקרן בקריה האקדמית אונו, ומרינה מקסימיליאן בלומין הופיעה שם. ביוני האחרון ערכנו יריד לזכרה, עם כל הדברים שהיא אהבה: הייתה שם ניידת לתרומת דם, פינת אימוץ כלבים – לגאיה הייתה כלבה מעורבת בשם פולי, אהובה מאוד, ועכשיו היא שלנו. גאיה גם אהבה לאפות, אז סבתא שלה הכינה את העוגיות ליריד. ואנחנו נמשיך במסורת. בחודש מאי, עדו, הבן הבכור שלנו, יתחתן עם יעל – חברתו מזה שבע שנים. זה רגע משמח, ואני חושבת על גאיה, שכבר לא תלבש שמלת כלה. לא היה לה חבר, אבל היא חיכתה לאחד. איזו כלה יפה היא הייתה יכולה להיות – אבל היא לא תהיה לעולם".