"האחראי על האסון לא יכול להוביל את העתיד שלנו": יונתן שמריז נלחם על המדינה

"‫אז מה, התחנה הבאה שלך היא הפוליטיקה הארצית?", אני שואלת את יונתן שמריז, הקיבוצניק מכפר עזה, פעיל חברתי ותיק שהפך לאחד הקולות הבולטים במדינה מאז השבעה באוקטובר הארור. שמריז, בן 35, נמרץ, נחוש ודעתן, מדבר בגובה העיניים. הוא מבקר חריף של ההנהגה המדינית והצבאית, נוכח ההפקרה הבלתי נסלחת, היעדר הדוגמה האישית, החזון והמנהיגות, והטראומה הקולקטיבית שבתוכה שקועה המדינה – מסוכסכת ומפולגת.

>> "כאב האבל הוא כמו צירי לידה": 5 אלמנות מדברות על הזיכרון, הגעגוע וההתמודדות

שמריז החליט לעשות הכל כדי לשנות את המציאות שלנו כאן, לצבוע את המדינה בצבעים אחרים, ולהבטיח לדור הילדים שלנו לבנות להם עולם חדש וטוב יותר. בתקשורת נכתב כי קיבל הצעה מנפתלי בנט להצטרף אליו. הוא מתעקש שלא מכיר הצעה כזאת: "כותבים הרבה דברים, אבל אף גורם רשמי לא פנה אליי, וכרגע זה גם לא רלוונטי". אנשים בסביבתו, לעומתו, בטוחים שהוא כאן לא רק כדי להישאר – אלא גם כדי להשפיע.

ואם למשל בנט, לפיד, גנץ או יאיר גולן יציעו לך, כשתגיע השעה, להצטרף אליהם?
"אני לא יודע עדיין אם אכנס לפוליטיקה או שאשפיע בדרך אחרת. השאלה היא לא אם יונתן שמריז ייכנס ויהיה עוד פיון של מישהו. זו לא האספירציה שלי, כי לא אשנה שום דבר. באופן כללי אני מאמין שצריך דם חדש למערכת. אנשי העולם הישן הם אלה שהביאו אותנו לנקודה שבה אנחנו נמצאים היום – והם לא אלה שיתקנו. אנחנו צריכים אנשים מהדור שלי ודור מתחתיי. אני מודע לזה שאני משרטט חזון. אני ויז'יונרי, וצריך להיות גם פרקטיים. הרי לא יתחלפו 120 חברי כנסת, ותהליך התיקון ייקח זמן – אבל זו המגמה. גם בממשלה וגם בפיקוד הבכיר בצבא צריך דם חדש, שיבוא מתוך תפיסה ערכית שטובת המדינה קודמת לכל. העולם הפוליטי חייב להשתנות – אחרת נגיע לאותו מקום".

קולו של דור הקאסמים

המעורבות החברתית שלו לא זרה למי שסיים תואר ראשון במנהל עסקים, פוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, ותואר ראשון נוסף במשפטים ממכללת ספיר. בשנה שעברה נבחר לרשימת 40 הצעירים המבטיחים של דה מרקר, ונמנה באותה שנה גם עם רשימת 100 האישים המשפיעים במדינה של כלכליסט.

"‫ב'צוק איתן', בשנת 2014, הקמתי עם חברים ארגון בשם 'דור הקאסמים'", הוא מספר. "המטרה הייתה להעלות את המודעות לסכנות הביטחוניות בעוטף עזה, להעיר את ההנהגה ואת הציבור הישראלי כדי שיבינו שהבעיה ברצועת עזה היא בעיה לאומית – לא רק של העוטף. ואם לא תהיה אסטרטגיה, זה יהיה גרוע עוד יותר, יהווה איום קיומי ויקרה אסון שלא נדע מאיפה הוא בא לנו".

"אני מאמין שצריך דם חדש למערכת. אנשי העולם הישן הם אלה שהביאו אותנו לנקודה שבה אנחנו נמצאים היום – והם לא אלה שיתקנו"

 

והנבואה שלך הגשימה את עצמה?
"לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה. אבל בואי נגיד שעם 'דור הקסאמים' לא שרפנו את המועדון. עזרנו אז במאמץ המלחמתי – סייענו לקשישים, לניצולי שואה וללוחמים. הייתה לזה תהודה רחבה. תוך שבוע הגענו ל-20 אלף עוקבים, אבל נכשלנו כישלון חרוץ – ולקחתי את זה אישית. יש קושי גדול בלהיות פליט ולהילחם. ארבע שנים אחרי ניסינו שוב, אבל הבנו שאנשים התרגלו לסיטואציה ונרמלו אותה. הם רצו את השגרה שלהם, ועניין אותם זיכוי במס והטבות. חשבתי לעצמי – אם לא הצלחתי להעיר את האזור שלי, אז למה שלאנשים במרכז יהיה אכפת?"

"בזמן שעבר התחתנתי, נולדה לי בת", הוא ממשיך, "בניתי בית בקיבוץ, והקמתי עם שני אחיי – עדו ואלון – עסק משפחתי בקיבוץ סעד לפתרונות אריזה מעץ: משטחים וארגזים מיוחדים לשינוע. ראיתי את העתיד שלי בכפר עזה. ואז בא השבעה באוקטובר – והמקום הכי יפה, הכי מלא שמחה ותקווה, הפך ברגע אחד לגיהינום".

המלחמה, כאמור, טרפה את הכל. יונתן, אב לילדה קטנה, ואשתו הייתה בהיריון מתקדם כאשר החלה מתקפת חמאס בבוקר שמחת תורה. הם נכנסו לממ"ד – ידו האחת אחזה בחוזקה בדלת, וידו השנייה החזיקה סכין מטבח חד. רק כעבור 20 שעות, בשתיים בלילה, הגיעו כוחות צה"ל לחלצם.

"‫באותו בוקר חשבנו שהוא נרצח, וכשנודע שהוא חטוף זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. התחלתי לעבוד בכל הכוח ברחבי העולם. ידעתי שאלון מבין איפה הוא נמצא, ושיקח זמן אבל הוא יחזור"

 

הוריו שהו עם אחותו הקטנה במשך 30 שעות בממ"ד עד שחולצו. אחיו עדו היה בכיתת הכוננות, נלחם עם חבריו מול עשרות מחבלים לפני שהצליח להגיע אל הממ"ד המשפחתי – והוא, יחד עם משפחתו, ניצלו. אחיו הצעיר אלון, בן 26, עוד הספיק לכתוב ש"‪אין מצב לוותר על החמין של אימא", לפני שיצא החוצה – ונחטף. "‫באותו בוקר חשבנו שהוא נרצח, וכשנודע שהוא חטוף – זה היה אחד הימים המאושרים בחיי", הוא נזכר בכאב. התמלאתי תחושת משימתיות והתחלתי לעבוד בכל הכוח ברחבי העולם. ידעתי שאלון מבין איפה הוא נמצא, ושיקח זמן – אבל הוא יחזור".

אלון חזר אבל בארון

אלון לא חזר. ביום ה-70 למלחמה, הוא הצליח להימלט יחד עם שניים מחבריו, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה, לאחר שחוטפיהם נורו ונהרגו. ארבעה ימים הם הסתובבו בשטח. לצה"ל היה מידע על נוכחות חטופים באזור – אך הם נורו בשגגה למוות על ידי כוח של גדוד 17 של צה"ל.

תחושת החמצה קשה מנשוא.
"תחושה נוראית שהחזירה אותי לשבעה באוקטובר. כשהתחילה המלחמה הגדירו לה שתי מטרות: השמדת חמאס והחזרת החטופים. הייתי שנה בעזה בשירותי הצבאי. אני לא מכיר אף אחד שהיה יורה בשלושה צעירים עירומים עם דגל לבן. זה לא מחליק לי בגרון. במהלך ארבעה ימים הם הלכו שני קילומטרים, השאירו פירורי לחם, תלו שלט '3 חטופים, הצילו' – והרגו אותם".

יונתן מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בקראוילה בקיבוץ שפיים, לשם פונו חברי קיבוצו. אלון קבור שם. לביא, בנו, נולד שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. מאז שהחלו הקרבות, עזב יונתן את המפעל המשפחתי שבו שימש כמנכ"ל, ואחיו עדו תפס את מקומו. יונתן עצמו מקדיש מאז את כל כולו לפעילות הציבורית והחברתית שלו.

בשנה שעברה יזם שמריז את טקס השבעה באוקטובר בפארק הירקון, ותוך שמונה שעות נמכרו 40 אלף כרטיסים. "‫אירוע שברגיל מפיקים ועובדים עליו לפחות חצי שנה, הרמנו בפחות משישה שבועות," הוא מספר. "אבל אז הייתה התקיפה של איראן, ונאלצנו להזמין רק משפחות שכולות ומשפחות חטופים. אנשים מזק"א ישבו בשורה הראשונה, שמעו שירת נשים, שרו שיר במרוקאית, וזוג אלמנות, דרוזית ויהודיה, נשאו יחד נאום משותף. הרגשתי שעם ישראל היפה והטוב, איתנו".

"אני לא מכיר אף אחד שהיה יורה ב-3 צעירים עירומים עם דגל לבן. זה לא מחליק לי בגרון. במהלך 4 ימים הם הלכו 2 קילומטרים, השאירו פירורי לחם, תלו שלט '3 חטופים, הצילו' – והרגו אותם"

 

השנה, יומיים לפני יום הזיכרון, הוא יזם את "מנציחים יחד" – אירוע שבמסגרתו כ-100 משפחות שכולות ביקשו להפוך את השבר האישי שלהן לסיפור לאומי רחב של כאב ותקווה, ולחבר את הציבור לסיפורים שלא נשמעו עד כה על השבעה באוקטובר. במהלך האירוע, משפחות שכולות פתחו את ביתן לציבור, וההיענות הייתה עצומה. יוזמה נוספת שלו היא תערוכת אמנות בגלריית "בית עמיעד" ביפו, שם מוצגות השבוע 60 יצירות שיצרו 30 משפחות שכולות.

מנהיגות עם דם חדש

אבל גולת הכותרת של עשייתו היא הקמת העמותה לזכר אחיו, "אלון – לבניית מדינה למופת", שמטרתה לשנות את השיח בחברה הישראלית ולהצמיח דור חדש של מנהיגים. במסגרת פעילות העמותה הקים יונתן, יחד עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים, את תנועת "קומו" – תנועת שטח לאומית וא-מפלגתית. חברי התנועה פועלים למען קהילות הילדים בעוטף עזה ובצפון, בנושאי חינוך ובריאות: הוקמו מיגוניות, הוסדרו הסעות לתלמידים, והילדים זוכים למענה חינוכי – כולל תמיכה ממכון ויצמן, שנרתם לספק מענים חינוכיים מתקדמים.

בנוסף, מתקיימים אירועים וכנסים שמטרתם להשיב את האמון בין המדינה לעם. עד כה הצטרפו לתנועה כ-50 אלף איש, מתוכם 12 אלף לוקחים חלק פעיל. "ב'קומו' נמצאים אנשים מכל רחבי הארץ", ממשיך שמריז. "עם מגוון דעות רחב – מקיבוצים ומושבים, מאופקים, נתיבות, כרמיאל ועוד. הם מגיעים מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדים. המטרה היא לבנות את המדינה עם קהל מגוון של אנשים ולצעוד איתם דימוי עם אימפקט חיובי. בחצי השנה האחרונה נפגשתי עם עשרות אלפי אנשים – בבתי ספר, במכללות, בישיבות. דיברתי גם על חשיבות הגיוס. היו כאלה שנעו באי נוחות בכסאם, אבל נוכחתי לדעת שפנים אל פנים – התקשורת טובה, גם כשחושבים אחרת".

נפגשת עם ראש הממשלה?
"נפגשנו שלוש פעמים. פעם אחת בקבוצה מצומצמת של חמש משפחות חטופים – הוא היה נראה בהלם קרב: לבן, חיוור, בשוק טוטאלי. ממש לא נראה טוב. ופעמיים נוספות נפגשנו עם הקבינט המורחב. אמרתי לו שאין להם מושג מה עברנו, ושכולם צריכים ללכת הביתה. אני לא סומך עליו – הוא הוביל מדיניות של האבסת חמאס בכסף, שהיא מממנת הטרור הגדולה בעולם. וגם על ההנהגה הצבאית אני לא סומך".

יצא לך לפגוש את ראש השב"כ רונן בר?
"פגשתי אותו לפני מספר חודשים, והייתה לנו שיחה קשה. הדברים שאמר על אחריותו האישית לאסון, ועל החובה להקים ועדת חקירה ממלכתית, הפכו אותי לקשוב יותר. וכשאני שומע על פרשת קטאר – אני לא מאמין. נסעתי בכל העולם בנושא החטופים, כדי לשכנע עד כמה קטאר מסוכנת לישראל, אחת ממדינות הטרור – ובסוף מתברר שאנשים בלשכת ראש הממשלה קיבלו כסף מהקטארים, בדרך הכי מטורפת שיש. אבל זה לא הדבר היחיד. יש אתגרים של שלטון החוק, ואני תומך בחוק. לא שכל אחד יעשה כראות עיניו. אם נבחרי הציבור לא מכבדים את החוק, למה שאת ואני נכבד אותו? ולכן לציבור אין אמון. צריך להבין שיש פה ממשלה שתוקפת את שומרי הסף ואת מערכות המדינה. אין מחויבות לממלכתיות, לערכיות. ואם הרמטכ"ל לא עושה מה שמצופה ממנו – והתגובה של שר בממשלה היא ש'יביאו מישהו אחר תחתיו' – זו מגמה בעייתית. אנדרסטייטמנט. כי אם נבחרי הציבור מתבטאים כמו שהם מתבטאים, אז אנחנו במקום מסוכן להיות בו".

"אם נבחרי הציבור לא מכבדים את החוק, למה שאת ואני נכבד אותו? ולכן לציבור אין אמון. צריך להבין שיש פה ממשלה שתוקפת את שומרי הסף ואת מערכות המדינה"

 

לדעתך תקום ועדת חקירה ממלכתית או לא?
"אני חושב שהממשלה הנוכחית לא תקים ועדה כזאת. בכל תקופת נתניהו לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. ועדת החקירה על הר מירון הוקמה רק בזמן כהונת הממשלה שהחליפה אותו. אני מאמין שהממשלה שתקום אחרי הנוכחית תקים, דבר ראשון, את הוועדה. כדאי לה מאוד לעשות את זה, כי ועדת חקירה ממלכתית תרגיע מעט את הרוחות. צריך להבין מה היה כדי להפיק לקחים. לא יכול להיות שמי שאחראי לאסון יוביל את המדינה ויחליט איך ייראה העתיד שלנו. יש כאן כשל אנטי-מנהיגותי, מוסרי וערכי – ואין להם לגיטימציה ציבורית או ערכית. המנדט צריך לחזור לעם. אחרת לא יהיה שיקום".

עברו כבר שנה ושבעה חודשים. אתה רואה נכונות קרובה להחזיר חטופים?
"אני לא שומע לאחרונה דיבורים על עסקה רצינית, וזה לא נראה כמו מטרה עיקרית של הממשלה. אבל זה חייב לקרות – איתם או בלעדיהם. לא תהיה לנו תקומה בלי שכל החטופים יוחזרו".

עד כמה אתה מודאג מהמצב?
"אני רוצה להאמין שהכי גרוע כבר מאחורינו, אבל כל פעם אנחנו מסמנים עוד קו תחתון. ובכל זאת, אני אופטימי, וזה בזכות העם שלנו. אני פוגש אנשים בכל רחבי הארץ, ויש לנו עם מדהים – פסיפס אנושי שלא ראוי להנהגה הזאת. ההנהגה הזאת, במקום לקחת את הפסיפס הזה ולבנות משהו מדהים – מפלגת".

אתה רואה את עצמך חוזר לקיבוץ?
"אני לא אחזור לקיבוץ. לא אשים את הילדים שלי בסיכון. אני רואה מה הולך ומתהווה – כי הממשלה וההנהגה שעדיין בשלטון לא חשבו על היום שאחרי, על ההתעצמות של חמאס, ועוד דאגו להם למימון. הדרך היחידה שאגיע לכפר עזה היא אם אדע שאין מנהרות, אין קלאצ'ים, ושאני יודע מה הילדים לומדים שם בבתי הספר, ובכלל, מה קורה שם. אחזור לקיבוץ רק אם אוכל לפרק את הממ"דים ואת הגדרות ההיקפיים שמקיפים את הקיבוץ".

"אני לא אחזור לקיבוץ. לא אשים את הילדים שלי בסיכון. אני רואה מה הולך – הממשלה וההנהגה שעדיין בשלטון לא חשבו על היום שאחרי, על ההתעצמות של חמאס, ועוד דאגו להם למימון"

 

התחלתם מאבק ציבורי כדי שאלון יוכר כחלל צה"ל – איפה זה עומד?
"לצערי הוא לא הוכר עדיין. יצאנו למאבק משפחתי והגענו לבג״ץ – ואנחנו ממשיכים להיאבק".

אתה חושב לפעמים איך אלון, אילו היה חי, היה מגיב לפעילות שלך?
"‫הוא היה מצטרף אליי. הרבה חברים שלנו ושלו אינם עוד איתנו. ושניים מחבריו, גלי וזיו ברמן, עדיין חטופים בעזה. אני בטוח שהוא היה רוצה להזיז דברים, להניע ולהשפיע. הוא היה נמנה עם בני הדור החדש שצמח מהשבר ורוצה לבנות ולתקן".