אמו של החייל החטוף נמרוד כהן: "ילד שלי, אתה חוזר הביתה!"

נמרוד כהן נחטף בשבעה באוקטובר. ב-28 במאי 2025 ציינו 600 ימים למלחמה בעזה ופרסמנו ב"את" ריאיון עם ויקי כהן, אמו של החייל החטוף. מאז הוא הספיק לציין את יום הולדתו ה-21 – יום הולדת שני בשבי. כהן נחטף מהטנק שלו, לאחר שחברי הצוות שלו נרצחו על ידי מחבלי חמאס מול עיניו. היום, 9 באוקוטובר 2025, שנתיים אחרי חטיפתו, ויקי מתחילה לנשום לרווחה. "ילד שלי, אתה חוזר הביתה!", צייצה ברשת החברתית X, לאחר החתימה על הסכם שחרור החטופים וסיום המלחמה. חזרנו לריאיון עם ויקי כהן, בו היא מספרת את סיפורו של בנה האמיץ: 

>> "לא יכולה לבד": שורדות השבי מבקשות עזרה כלכלית מהציבור
>> אמו של אלון אהל בריאיון: "לא יודעת מה אעשה כשהוא יחזור"
>> אמו של החייל החטוף תמיר נמרודי עדיין לא קיבלה ממנו אות חיים: "אני מבועתת"

"שש מאות ימים היום", היא אומרת – ספק לוחשת, ספק מהססת, כאילו המספר הזה מתעתע בה לרגעים. לא ייתכן, היא חושבת, זה לא מתקבל על הדעת. אבל ויקי כהן, אמו של החייל החטוף נמרוד כהן, חוזרת על המספר שוב – 600 – וקולה רועד. מהפה שלה יוצא המספר העגול הזה, רווי כאב רצוץ ועיקש שמטלטל את עולמה מאז השביעי באוקטובר 2023. והוא, בעצם, תמצית הסיפור כולו.

"נמרוד בחר להתגייס לשריון בעקבות אחיו, ובמקום שהמדינה תדאג לחייליה – היא מפקירה אותם. מה חושבת היום אמא ששולחת את הבן שלה לצבא? מה המסר שמעבירים לה? שאם אין לבן שלך אזרחות אמריקאית – אז אין מי שידאג לו?"

 

"שש מאות ימים שנמרוד חטוף בשבי החמאס. זה לא נתפס. אבל כן, זה המספר", היא אומרת. "לחיות 600 ימים בחוסר ודאות, ועדיין לא לדעת מה יהיה – זה בלתי נסבל".

ויקי היא אישה לביאה, מעוררת השראה. היעדרו של הבן החטוף בעזה הוא לא רק מרכז חייה – הוא חזות הכול. היא לא נותנת לייאוש לכרסם בנשמתה. מהיום הראשון היא נלחמת למענו. עזבה את עבודתה כמנהלת סניף בחברת סיעוד, ומאז מופיעה בכל עצרת, מדברת, זועקת את זעקת החטופים מדם ליבה – יחד עם בני משפחתה: בן זוגה יהודה, בנם הבכור יותם ובתם החיילת רומי, התאומה של נמרוד.

הם נפגשים לעת לילה סביב שולחן האוכל בביתם ברחובות, כדי להשלים פערים ולספר על עשייתם באותו היום. כך, הם מתכננים להמשיך – עד שנמרוד שלהם, השריונר בן ה-20, ישוב הביתה וייעטף באהבתם.

"המאבק שלנו הוא פול טיים ג'וב. זה חייב לקרות – הם יחזרו, נמרוד יחזור אלינו, אין אופציה אחרת. אני מרגישה את זה בליבי. כי מה יישאר לנו אם לא התקווה? אנחנו נאחזים בה ומחכים לו"

 

"המאבק שלנו הוא פול טיים ג'וב", אומרת ויקי. "זה חייב לקרות – הם יחזרו, נמרוד יחזור אלינו, אין אופציה אחרת. אני מרגישה את זה בליבי, זו ידיעה פנימית שבסוף זה יקרה. כי מה יישאר לנו אם לא התקווה? אנחנו נאחזים בה ומחכים לו".

נמרוד הספיק לשרת בצה"ל עשרה חודשים לפני שנחטף בשבעה באוקטובר. הם היו ארבעה בטנק: שלושה נרצחו – מפקד הטנק סרן עמר נאוטורה, הטען עוז דניאל והנהג שקד דהן. רק נמרוד שרד. בעוד חודשיים היה עתיד לסיים את השירות ולהשתחרר.

"הלב שלי עדיין שם, בשבעה באוקטובר. כשהוא נחטף, אמרתי לעצמי: 'תחשבי שהוא סוגר עכשיו 21 יום בבסיס' – דבר שקורה לא מעט אצל חייל קרבי בצה"ל, ואז הכול יסתיים," אומרת ויקי. "זה אירוע מטלטל בכל קנה מידה – לנו כמשפחה, וגם לנו כחברה".

"בחלום שלי נמרוד היה בכלא, לא במנהרה, ויכולתי להציץ פנימה. פחדתי לראות את חוסר האונים ואת הסבל שלו, בתחושה של למה הוא עוד שם ואחרים חזרו"

 

מהבוקר, היא מספרת, היא לא מפסיקה לבכות בגלל חלום שחלמה. "בחלום שלי נמרוד היה בכלא, לא במנהרה, ויכולתי להציץ פנימה. פחדתי לראות את חוסר האונים ואת הסבל שלו, בתחושה של למה הוא עוד שם ואחרים חזרו".

ומה כבר אפשר לענות לאם שבנה כלוא בכלוב, כבול באזיקים, פצוע, עם דלקות קשות בגוף – נתון לגחמותיהם של חיות אדם?

"אני יודעת שהוא נחקר בעינויים ושעבר דברים לא פשוטים. יאיר הורן, שהיה איתו בשבי, סיפר שנמרוד מופנם ומסוגר, שקשה לו עם החוויה הטראומטית מה-7 באוקטובר, כשכל חברי צוות הטנק שלו נרצחו לנגד עיניו"

 

"נמרוד בחר להתגייס לשריון בעקבות אחיו, ובמקום שהמדינה תדאג לחייליה – היא מפקירה אותם", זועמת ויקי. "ומה חושבת היום אמא ששולחת את הבן שלה לצבא? מה המסר שמעבירים לה? שהמדינה הציבה חיילים, והנרטיב הוא שהם צריכים לחזור אחרונים? ושאם אין לבן שלך אזרחות אמריקאית – אז אין מי שידאג לו?".

"בתוך המאבק שלנו, אנחנו פוגשים אנשים נפלאים בדרך", היא מדגישה. "כמה טוב שיש לנו אנשים מדהימים במדינה – אבל ההנהגה לא ראויה לעם כזה. לנו לא מגיעה הנהגה שאינה מקשיבה לרצון הציבור, הנהגה שפוגעת בערכים הכי בסיסיים של ערך החיים והצלת חיים. אני גידלתי את ילדיי על משמעות של ערבות הדדית, על תרומה לקהילה".

מה את יכולה לספר לנו על נמרוד שלך?
"הוא ילד נפלא ורגיש, נשמה טובה ומיוחדת. ילד של אור וטבע, עם עולם פנימי עשיר – מלא בצבעים וגוונים. הוא משדר טוב, בא בטוב, לא נכנס לעימותים. הוא רצה לשרת שירות משמעותי. הוא כל כך קרוב לליבי, ואני כל כך מתגעגעת".

"בתוך המאבק שלנו, אנחנו פוגשים אנשים נפלאים בדרך. כמה טוב שיש לנו אנשים מדהימים במדינה – אבל ההנהגה לא ראויה לעם כזה. לנו לא מגיעה הנהגה שפוגעת בערכים הכי בסיסיים של ערך החיים והצלת חיים"

 

לאחרונה ראית אותו בסרטון שפרסם החמאס…
"אלמלא הקעקוע שעשה – שלושה ימים לפני השבעה באוקטובר – לא הייתי מזהה אותו. הוא התלבט בין קעקוע של נחש לבין של עורב, ובחר בעורב. לא יודעת למה. הוא נראה שם כל כך רזה. אני יודעת שהוא נחקר בעינויים ושעבר דברים לא פשוטים. ניידו אותו ממקום למקום, והייתה לו פריחה בכל הגוף ודלקת חריפה באוזן. דיברנו עם יאיר הורן, שהיה איתו בשבי. הוא סיפר שנמרוד מופנם ומסוגר, שקשה לו עם החוויה הטראומטית מה-7 באוקטובר, כשכל חברי צוות הטנק שלו נרצחו לנגד עיניו. אני לא יודעת מה מצבו כרגע, מלבד זה שהוא בחיים. אני יודעת גם שיש לו עוצמות אישיות, והוא יודע שיש לו משפחה שנלחמת בשבילו ואוהבת אותו. זה מה שמחזיק אותו בגיהנום שבו הוא נמצא".

מה הם הרגעים הכי קשים עבורך ביומיום?
"אחד הרגעים הקשים הוא כשאני מנקה את החדר שלו. לראות את כל החפצים האישיים שלו נמצאים באותו מקום כבר זמן רב. החדר שלו תמיד היה מבולגן, וכבר הרבה זמן הוא נקי ומסודר. אבל בפועל – כל הזמן הכי קשה. נמרוד איתי כל הזמן, בלילה לפני השינה, וכשאני קמה בבוקר. הוא כל היום וכל הלילה איתי. זה חלק מההוויה שלי – הגעגוע הכואב הזה, הצובט בלב. בא לי לצעוק: 'תחזירו לי את הבן שלי. מספיק כבר'".

עולות בך מחשבות איזה ילד תקבלי בחזרה?
"זה מפחיד אותי. אנחנו כבר לא אותה משפחה, לא אותם אנשים שהיינו לפני השבעה באוקטובר. גם הוא לא יהיה אותו נמרוד. אבל אנחנו נעטוף אותו באהבה, ונעניק לו כל מה שיצטרך כדי להשתקם. נלווה אותו, נהיה איתו בכל רגע, נתמסר כולנו – עד שהוא יעמוד שוב על הרגליים".

"הנאום הזה, שלנצח ייזכר כ'נאום הכפכפים', ממעיט בערכם של החיים ושל הלוחמים – וזה מקומם. אנשים בכפכפים לא משתלטים על טנק. הם נלחמו מול צבא שאחז בנשק שנקנה מהכסף הקטארי. ומאיפה היה להם כסף? אתה נתת להם את הכסף הזה"

 

איך הרגשת נוכח הנאום האחרון שנשא ראש הממשלה?
"הנאום הזה, שלנצח ייזכר כ'נאום הכפכפים', ממעיט בערכם של החיים ושל הלוחמים – וזה מקומם. נמרוד וצוותו היו במארב, הצמידו להם פצצה שנטרלה את הנהג, ירו שתי פצצות RPG – זה היה מעשה של צבא מיומן. אנשים בכפכפים לא משתלטים על טנק, ולהגיד מה שהוא אמר זה להפחית מאירועי השבעה באוקטובר. נרצחו שם אלפים – איך אתה ממעיט מהקטסטרופה הנוראית הזאת ומזלזל בחיילים? הם נלחמו מול צבא שאחז בנשק שנקנה מהכסף הקטארי. ומאיפה היה להם כסף? אתה נתת להם את הכסף הזה – ובנו בעזרתו רשת מנהרות מסועפת, ממש עיר תחתית".

יצא לך להיפגש באופן אישי עם ראש הממשלה?
"כן, לפני יותר מחודש. היה לי חשוב להיפגש איתו כדי שיכיר את נמרוד – לדבר מלב של אימא, לנסות לגעת בלב שלו, וגם לשאול ולהבין מה התוכנית שלו לגבי החטופים".

באיזה תחושות יצאת מהפגישה?
"יצאתי מודאגת. הוא לא אמר דבר – רק דיבר על להמשיך בלחץ הצבאי. ההסברים שלו לא נתנו לי שום מרגוע ושום נחמה. אני שאלתי, למשל, מי קובע את רשימת החטופים שחוזרים, וגם הוא וגם גל הירש אמרו שחמאס מרכיב את הרשימות – וזה שקר. ישראל מעורבת ברשימות".

עיתונאי הארץ אורי משגב פרסם קטע ובו שרה נתניהו מדברת באנגלית, כנראה לקהל אמריקאי, ומתארת את פעילותה למען החטופים.
"מה שרה נתניהו עושה???" – היא מגיבה בתדהמה, ועוצרת את עצמה.

יש משהו שהיית רוצה לומר לנתניהו עכשיו?
"כן. אני מבקשת ממך בתחינה: תחזיר את בני ואת שאר החטופים – החיים והמתים – שנמצאים בגיהנום. אנחנו מתגעגעים, קשה לנו עם הציפייה. הם חלק מהעם הזה, וכדי שהעם הזה יחזור להיות עם עם חוסן חברתי – הם חייבים לחזור. כולם. תאזור אומץ ותחזיר אותם. הם הומניטריים, כולם. די לסבל שלהם. תפסיק את הסיוט הזה. עכשיו. בבקשה".