"הפחד חוזר כל לילה": תושבי שדרות רק מתחילים להשתקם

לאוריה מדמוני משדרות ומי שאחראית על חיי הלילה של תושבי העיר כבעלים של "שאט טוסט" – בר-מסעדה שפתוח עד השעות הקטנות, יש את כל הסיבות להיות במצב רוח ירוד ושפוף בהתחשב במה שעבר עליה מאז השבעה באוקטובר. הנה תמצית: הגיס של אחיה נרצח עוד ביום הראשון, הבית של השכנים הצמודים אליהם נפגע פגיעה ישירה מטיל שנורה וכתוצאה מזה, גם הבית שבו היא מתגוררת עם הוריה נפגע. קירות ביתה התפרקו, במלוא מובן המילה, וגם הרכב שלה חטף פגיעה רצינית. בנוסף, תושבת כפר עזה שמדמוני השכירה לה משרד מעל הפאב שלה, נרצחה במתקפה על הקיבוץ. זה לא הכל, מדמוני נאלצה להתפנות ביחד עם הוריה, ולעזוב לחצי שנה לבית מלון בתל אביב. בזמן הזה העסק שלה נסגר ולא הייתה לה פרנסה. 

>> "רצתי בין הילדים על המגרש, לא ידעתי את מי להציל קודם"

אבל מדמוני היא ג'דאית אמיתית, קשוחה ולא מפחדת, נאבקת ולא מוותרת. היא לא עושה לעצמה שום הנחות מצד אחד, ומצד שני לא מתביישת לבקש עזרה נפשית. עכשיו החיים מתחילים קצת לשוב למסלולם. בתום חצי שנה, כשהודיעו לה שאפשר לחזור הביתה עם פיצוי כספי קטן של 15 אלף ש"ח לכל תושב שחוזר, היא חזרה, פתחה שוב את העסק והיא רוצה להאמין שהטוב עוד לפניה. לאחרונה הגיעה חברת המשלוחים "וולט" ליישובי הדרום והעוטף, וכעת מקווה מדמוני שהעסק שלה יתרומם בזכות זה ויקום על הרגליים.

ואז הגיע השבעה באוקטובר

"יש בי כעס עצום על מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר", משתפת מדמוני. "הרבה מחשבות רצות לי בראש, אני נזכרת בכל מראות האימה שראיתי בדרך כשעזבנו, רכבים שרופים, מתים באמצע הכביש. מראה מזעזע. הייתי קפואה, בסטרס מטורף, כל זה לא נתפס. הרבה פחדים מלווים אותי עדיין, בכל זה ויש גם שאלות קשות – האם באמת יש לנו ביטחון כאן? מי מבטיח לי שחמאס לא יחצו שוב את הגבול? היום קשה להאמין לפוליטיקאים, הרבה דיבורים ופחות מעשים. ואיפה החטופים? אני מנסה לנטרל מחשבות רעות, אומרת לעצמי זה זמני, ויודעת דבר אחד: אני אצא מזה מחוזקת. מה שלא הרג אותי, יחשל אותי".

היא בת 33, רווקה, נולדה וגדלה בשדרות. גם ארבע שנים של מגורים במרכז הארץ לא שכנעו אותה לעזוב את הדרום, היא חזרה לשדרות והיא כאן כדי להישאר. מדמוני היא בת זקונים מתוך חמישה ילדים, אביה היה אב בית במכללת ספיר ואימה עקרת בית "בתפקוד גבוה" לדבריה, שידה בכל. "אימא שלי היא אישה של חוסן ואבא שלי הוא איש של רוגע, ואני מי שאני בזכות שניהם – ולעולם אהיה שם בשבילם".

"אם לא הייתי חוזרת לשדרות, לא הייתי מקבלת פיצוי וממה אתקיים? בהתחלה פחדתי להתקרב לעסק. הרבה סחורה הלכה לאיבוד. הייתי צריכה תעצומות נפש כדי להתחיל מחדש"

 

היא גדלה בבית דתי וסיימה תיכון דתי בשדרות, התגייסה לצה"ל כסמב"צית בבאר שבע, אבל עזבה את הדת והיום היא חילונית. תוך כדי שירותה הצבאי היא עבדה כקופאית בשופרסל וכסדרנית ("כדי להחזיק ולפרנס את עצמי ובשביל העצמאות שלי"), ואחרי הצבע עשתה עבודה מועדפת בתחנת דלק במרכז הארץ. מהר מאוד הציעו לה להיות סגנית מנהלת התחנה ובהמשך קיבלה זכיינות. לא היה לה הון עצמי, אז היא לקחה שותף בתחנת פז מאחורי קניון הזהב, למרות שהרוויחה לא רע, וסוג העבודה הזה, היא מספרת, השפיע על הנפש, ולכן היא החליטה לחזור לשדרות.

"עבדתי מבוקר עד הלילה, פועלת שחורה, חסכתי כסף ואמרתי עד כאן", היא נזכרת. "חזרתי לבית ההורים, ליחידת דיור נפרדת משלי, לא רציתי לשמוע על עבודה. ככה העברתי שנה, בסופה נסעתי לאומן, ובאודסה ראיתי עסק שפתוח עד מאוחר בלילה. זה היה הבסיס לעסק שלי 'שאט טוסט', שפתחתי ב-2018. צריך להבין ששדרות היא עיר קטנה, רוב הבילויים של האנשים הם בבית או בחצר, אבל לצעירים אין מקומות בילוי, לשתות בירה, אלכוהול, לעשן סיגריה בכיף ולאכול בלילה. אז בשבילם ובשביל עצמי, מצאתי מקום באזור שכונתי. הלך סבבה מהתחלה, אבל אז הגיע השבעה באוקטובר".

איך נראו החיים במלון בתל אביב?
"מצד אחד זו הייתה מתנה, כי את לא יכולה להישאר בבית, וזה לא מובן מאליו. שם גם קיבלתי עזרה נפשית ואני מקבלת עד היום, אבל לי באופן אישי לא היה טוב, קשה לי לחיות בלי שגרה. עכשיו כל העסקים בעיר צריכים לבנות את עצמם מחדש. מי שלא חווה את השבעה באוקטובר מקרוב אולי יתקשה להבין, אבל גם עכשיו לפני שאני נרדמת, הפחד חוזר".

ובכל זאת, חזרת לשדרות שעדיין לא שקטה.
"אם לא הייתי חוזרת, לא הייתי מקבלת פיצוי, וממה אתקיים? בהתחלה לא יכולתי להתקרב לעסק. פחדתי להתקרב, והייתי צריכה תעצומות נפש כדי להתחיל מחדש. במקום הייתה גם הרבה סחורה שהלכה לאיבוד, והפסדתי הרבה כסף. יש לי חברים מפונים שעדיין לא חזרו משיקולים שלהם. אני חייבת לעבוד כדי לשלם את ההתחייבויות שלי. לפני שנתיים וחצי קניתי בית בשדרות ויש לי משכנתא. איך אשלם אותה אם לא אעבוד? יש עוד צבע אדום בלילות וישנם בומים, אבל כאן זה הבית ובית לא עוזבים".

"שדרות היא עיר קטנה, ולצעירים אין מקומות בילוי, לשתות בירה ולאכול בלילה. אז בשבילם ובשביל עצמי פתחתי את המקום שלי, ומההתחלה הלך סבבה עד ה-7 באוקטובר"

 

קיבלת פיצוי מביטוח לאומי?
"חלקי. הכל כאן מסובך. יש הרבה בירוקרטיה ולא מדברים איתנו. יש מבוגרים שמתייאשים ולא לוקחים למרות שמגיע להם".

העסק הצליח להתאושש? איך הוא עובד העסק היום?
"אני מחזיקה את עצמי בכבוד. הקהל שלי מגיע מהעיר, מקיבוצים בסביבה, חיילים שעוברים בדרך ולוקחים משלוחים לעזה. באים גם מהמשטרה וממג"ב אחרי משמרת, ואני עושה גם אפטר פארטי לאירועים. יש לי עגלה מפוארת שאני באה איתה ועם אוכל טעים. עכשיו גם חברת המשלוחים וולט נכנסו אלינו וזה משמח. למרות המצב הביטחוני הלא יציב, הם נותנים כאן מענה לעסקים רבים ושירות המשלוחים יעזור לנו להגדיל את קהל הלקוחות שלנו, להגיע לכל היישובים ולמוצבים שמסביב, וככה גם לספק גם אוכל לחיילים שירצו בכך".

בתוך כל הטירוף הזה, את מתמודדת לבד או שיש לך זוגיות?
"אין לי. בעבר הייתה לי זוגיות קצרה, אבל בשביל זוגיות צריך להתפנות ולהשקיע, ואני בלופ של העסק שלי שאני מכורה אליו. אני הולכת לישון בשש בבוקר וקמה רק מאוחר בצהריים. לא מתאים לי עכשיו להכניס מישהו לחיי. אני לא מרגישה שיש לי חוסר, יש לי הרבה חברים ואני מוקפת אנשים בעבודה. מה שצריך לבוא, יגיע בזמנו. בינתיים כל מה שאני רוצה זה שקט ושגרה טובה".