שחרור החטופים הכאיב לי ממקום לא צפוי. עכשיו הבנתי למה

מאז השבוע הראשון של שחרור החטופים אני מנסה להבין מה הנקודה שכל כך כואבת לי, והרי שבתוך הנפש תמיד ישנה תשובה.

>> "אני יודעת שמתן עובר תופת, אבל אם אדמיין את זה – אשתגע"

כשהייתי בת 14 חזרתי ממסיבת יום הולדת יחד עם כמה חברים במונית ספיישל. ישבתי ליד הנהג, ובשלוש תחנות שונות ירדו אלו שישבו מאחור. הייתי אמיצה אז, ונדמה לי שאפילו סימנתי להם ששטויות, הכול טוב. הנהג, שהוריד את כולם, היה במרחק של 7-8 דקות נסיעה מהתחנה האחרונה, שהייתה הבית שלי. אבל הן נארכו כמעט 40 דקות — אולי הארוכות ביותר בחיי — כשדלתות הרכב נעולות; ובמשך כל הזמן הזה, יושב לידי אדם שאני לא מכירה, מחמיא לי על המראה החיצוני שלי, מניח את היד על הרגל שלי ומספר לי דברים עליו ועל אשתו. וההגה בידיים שלו. תרתי משמע.

התביישתי, והייתי מבוהלת כל כך, כי לא הבנתי איך בכלל אני יכולה עכשיו לספר מה שקרה לי, ואיך אני מסתובבת בבית הספר כשכולם מדברים, חושבים ומניחים לעצמם. לא רציתי כלום מכל זה, והיום אני יודעת להסביר שהרגשתי אובדן שליטה כפול

 

אני זוכרת שפחדתי, ושבראש התחלתי לחשב את כל מה שעלול לקרות לי מהרגע שהסיטואציה הפכה חונקת ומוזרה. במובנים מסוימים, זה היה מפגש ראשון ובלתי אמצעי עם מה שרע, מסוכן וחסר גבולות בעולם הזה. בזיכרון נשאר לי חרוט הרחוב שבו הוא גר והשאלה שלו על מידת החזייה שלי. אבל הכי נשאר לי חרוט הרגע שהתקרבנו לרחוב שלי — פתאום התמלאתי תושייה, נופפתי לאיש זר שבדיוק היה בצד השני של המדרכה ממול ואמרתי: "זה אח שלי, זה אח שלי". הנהג פתח את דלת המונית, ואני רצתי מבועתת הביתה.

כשחזרתי באותו הלילה, שיתפתי את החברים שעוד היו ערים וחיכו שאסמן שהגעתי. בבוקר כשקמתי, גיליתי שזה יצא משליטה — אפילו התחילו כל מיני דיבורים שנהג מונית אנס אותי (מה שלא קרה). אני אפילו לא זוכרת איך זה הגיע אליי. אולי מישהי מהשכבה בחרה לשאול אותי ישירות. אבל התביישתי, והייתי מבוהלת כל כך, כי לא הבנתי איך בכלל אני יכולה עכשיו לספר מה שקרה לי, ואיך אני מסתובבת בבית הספר כשכולם מדברים, חושבים ומניחים לעצמם. אני משוכנעת שאף אחד לא יכול היה לנחש את הסערה שמתחוללת בתוכי. המתעניינים סביב היו בעלי כוונות טובות, כן, גם האמא של החברה שאמרה לי שמחר בבוקר היא תיקח אותי לתחנת המשטרה. אני לא רציתי כלום מכל זה, אבל אני זוכרת שהרגשתי שקשה יותר ויותר לספר מה היה כשכולם מניחים שהם היו איתי באותם רגעים במונית. היום אני יודעת להסביר שהרגשתי אובדן שליטה כפול.

עברו 16 שנים מאז. ובשנה וארבעת החודשים האחרונים אנחנו חווים את המלחמה הנוראה הזו בעידן מתועד, שבו כל אחד ואחת יכולים להרשות לעצמם לקחת תמונה של אדם אמיתי, שנכפה עליו לחוות את התופת, ולהשליך עליה את הסיפור שלו. לחברים שלי אז היו כוונות טובות. והם גם היו ילדים. גם למבוגרים שסביבי. אני בטוחה שאף אחד מהם לא שיער בדעתו שלרגעים הייתי יותר מבוהלת ממה שחשבו שקרה לי, מאשר ממה שקרה לי באמת. ולכן אני מרגישה שזה מספיק חשוב כדי להיכתב.

תמונות קשות עוד לפנינו, בהמשך גם יהיו ארונות קבורה שיוחזרו לכאן. בתוך כל זה, יש דרך להמשיך לזעוק את הכאב, ובאותה נשימה גם לאפשר לאנשים האלו ולמשפחותיהם בעלות על הסיפורים הפרטיים שלהם — גם אם הם חלק מסיפור לאומי מדמם וכואב

 

כששמעתי בתקופה הזו את המשפטים: "הן נאנסות כל יום!", "הן חוזרות עם תינוקות", "כל היום מטרידים אותן מינית" — זה הקפיץ אותי. גם כי כאישה פחדתי נורא לדמיין מה קורה שם לנשים ולגברים (כי את הרוע כולנו ראינו עוד הרבה לפני ה-7.10), וגם כי חשבתי על היום שאחרי, שבו הם והן יחזרו להסתובב בינינו, לראות בעיניים שלנו את מה שאנחנו מניחים שעברו.

מאז אותו יום ארור, והאמת, מספיק זמן לפניו, בחסות ההנהגה (ניגוחים ופנטזיות פוליטיות) והתקשורת (הגדלת רייטינג וזמן מסך), אבל גם בחסות אותו היצר שיש בכל אחד ואחת מאיתנו — מותרת תופעה בלתי טבעית של אובדן פרטיות וגבולות אישיים. התמונות של גופם הכחוש של אלי, אור ואוהד; העיניים של ירדן ביבס; המבט המבועת של ארבל יהוד — מפעילים בי זעם, כאב ועצב תהומי. אבל נדמה לי שכבר לפני 16 שנה לקחתי על עצמי, באופן לא מודע, להיזהר שבעתיים במילותיי והשערותיי כשאני נוגעת בנפש שהיא לא שלי.

תמונות קשות עוד לפנינו. אלו של השבוע שעבר לא הפתיעו אותי. בהמשך גם יהיו ארונות קבורה שיוחזרו לכאן. וכל הדרך עד אז, נמשיך להיות חלק ממשחק פסיכולוגי אכזרי ושובר לב.

ובתוך כל זה, יש דרך להמשיך לזעוק את הכאב, ובאותה נשימה גם לאפשר לאנשים האלו ולמשפחותיהם בעלות על הסיפורים הפרטיים שלהם. גם אם הם חלק מסיפור לאומי מדמם וכואב. כן, גם אם. אני משוכנעת בזה.