זה הזמן לתת עדיפות לספורטאיות, כן, גם על חשבון הגברים
בטוקיו הוכח שהספורטאי הטוב בתולדות ישראל היא ספורטאית. לקראת פריז 2024 ישראל חייבת לתת עדיפות לנשים הספורטאיות, גם כי מגיע להן, אבל בעיקר: כי הן עומדות במבחן התוצאה
המשחקים האולימפיים נולדו על ידי גברים ולמען גברים. המתחרים ביוון העתיקה היו כולם גברים, עירומים, והקהל כלל גברים בלבד. אישה שנתפסה צופה בתחרות נידונה למיתה. במהלך המשחקים נפסקו המלחמות, שבין גברים לגברים, כדי לאפשר לגברים להפגין את כוחם בדרך חליפית. להציג לראווה את יכולות הגוף שנחשב כמושלם. שירי תהילה נכתבו למנצחים, גופם הונצח בפסלים בדמותם.
בין ענפי התחרות המרכזיים נכללו היאבקות ואגרוף, ריצה וקפיצה למרחק (וכמובן מירוצי מרכבות פראיים. מסתבר שהצורך הגברי בנהיגה פרועה עתיק באלפי שנים מהמכונית הראשונה).רק לאחר תום האולימפיאדה הורשו הנשים להשתתף במשחקים משלהן וההשתתפות היתה מותרת לנשים בתולות בלבד. הן התחרו לבושות, בטוניקות, כאשר שד אחד חשוף כדי לוודא שאכן מדובר באישה. שאלות מגדריות מורכבות לא עמדו אז לדיון.
עובדה מפתיעה מעט יותר, אולי, היא שגם המשחקים האולימפיים המודרניים, שהחלו באתונה ב-1896, נועדו במקורם לגברים בלבד. ענפי הספורט התחרותי נבחרו כבעבר הרחוק על סמך יתרונות הגוף הגברי: כוח ומהירות (שגם היא תוצר של כוח). יתרונות הגוף הנשי, גמישות וסיבולת, מהווים עד היום רק חלק קטן מבסיס המשחקים.
רק באולימפיאדה השנייה, עם פרוץ המאה העשרים, הורשו נשים להשתתף בתחרויות. בין הספורטאים, כאלף מספרם, התחרו נשים בענפים של בנות האצולה: טניס, גולף, קריקט ורכיבה על סוסים. מספרן הכולל של המשתתפות היה 22. מאולימפיאדה אחת לזו שאחריה הלכו וגדלו מספר המשתתפות ומספר הענפים בהם התחרו נשים. תקרות זכוכית, כמו ריצת מרתון או כדורגל לנשים, נשברו בזו אחר זו, ועדיין, ברובם המכריע של הענפים יכולותיהם של הגברים, המתחרים בנפרד, גבוהות בהרבה מאלו של הנשים.
המתחרים ביוון העתיקה היו כולם גברים, עירומים, והקהל כלל גברים בלבד. אישה שנתפסה צופה בתחרות נידונה למיתה
הריצה הארוכה ביותר, שחותמת את המשחקים, המרתון, מתפרשת על מעט יותר מ-42 קילומטרים. היא מבוססת על הסיפור לפיו שליח, עם איגרת חשובה בידו, רץ את המרחק הזה מהעיר מרתון ליעדה באתונה, ושם קרס ומת. אין בנמצא אגדה מקבילה אודות אישה שהמשיכה לרוץ יותר מכל הגברים האחרים, ואין תחרות שכזו, למרות שהעמידות של גוף האישה לריצה איטית אך ממושכת גבוהה מזו של הגבר. בתחרויות חוץ-אולימפיות מהסוג הזה, למרחקים של מאות קילומטרים, המנצחות הן נשים. הגברים, לא מאוד במפתיע, קורסים הרבה לפניהן.
>>> גרשו אותה מהמסלול, אבל היא לא ויתרה. ריאיון עם רצת המרתון הראשונה בעולם
ייסודם של משחקים אולימפיים מבוססי נשים (עם זכויות שוות לגברים כמובן!) יכולה להיות משימה מרתקת לחוגים למגדר. סוגי ענפי הספורט, אופני חלוקת הפרסים למנצחים, דרכי המדידה של נצחונות, חשיבה אחרת על בריאות הספורטאים, הם רק אחדים מהפרמטרים לתחרות חליפית שכזו. קשה לתאר משחקים דמיוניים שכאלה מבלי שיהיו בהם כמה ענפים שנראים כעת מוזרים למדי. עד כדי כך התפישה של המונח "ספורט" מעוגנת בחשיבה גברית.
בינתיים, מדובר בתרגיל תיאורטי בלבד. אחד הפתרונות ליתרון המדומה של הגוף הגברי (בואו נזכור מי חי יותר) הוחל לראשונה באולימפיאדת טוקיו. זוהי תחרות ה"מיקס", בה שתיים מארבעת המשתפים הן נשים ושניים גברים. באחת התחרויות מסוג זה, בענף הג'ודו, זכתה הנבחרת המשותפת של ישראל במדליית הארד. כמי שצפה בתחרויות, אין לי מושג מי ניצח ביותר קרבות, הבנים או הבנות. זה לא משנה. לפחות במובן הזה השוויון הושג במלואו.
המדליה בג'ודו הושגה לאחר שבוע של אכזבה קלה. אבישג סמברג, בת עשרים מגדרה, העלתה את הציפיות כבר ביום התחרויות הראשון עם מדליית ארד סנסציונית בקרבות הטאקוואנדו. סמברג הצעירה משתקפת כתוצר של דור נשים בעל ביטחון אותנטי ביכולתן להגיע לפסגת הספורט. זו היתה המדליה הראשונה של ישראל שאינה בג'ודו או בשייט.
לינוי אשרם הביאה את הגישה הזו למיצוי המוחלט: מדליית זהב היסטורית (רק לחשוב מה היה קורה אם היו מחלקים גם באולימפיאדה מדליות נפרדות לענפי ההתעמלות האמנותית). היסטורית משום שזו הפעם הראשונה בה זוכה ישראלית בזהב, משום שזו המדליה הראשונה לאישה שלא בתחומי הלחימה וגם מפני שבפעם הראשונה אי פעם זוכות הישראליות ביותר מדליות מאשר הישראלים.
העמידות של גוף האישה לריצה איטית אך ממושכת גבוהה מזה של הגבר. בריצות מהסוג הזה המנצחות הן נשים. הגברים, לא מאוד במפתיע, קורסים הרבה לפניהן
עד שנת 1992 לא זכתה ישראל במדליה אולימפית, לנשים או לגברים. למעשה, נחשבו המשלחות האולימפיות של ישראל כמגוחכות. רק אתלטית אחת סימנה למשך כעשרים שנה את האפשרות התיאורטית שישראל תצטיין גם בספורט: אסתר שחמורוב-רוט, שמאמנה עמיצור שפירא ז"ל נרצח בטבח במינכן ב-1972, סיימה כעבור ארבע שנים במונטריאול במקום השישי בריצת המשוכות, כשלפניה חמש מתחרות ממזרח אירופה מפוצצות מסמים. אבל שחמורוב היתה "חד קרן". אתלטית מופלאה שצמחה בשדה הטרשים של הספורט הישראלי. במקומה נבחרה לסמל את הישגי ישראל באולימפיאדות מתעמלת שנפלה מהקורה (לימור פרידמן באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984). היו מבוכות גדולות יותר, כמו שחיינים מנוסה שזכו לכינוי "צב מים" או רוכב אופניים ותיק שנהג נגד הכיוון, אבל כמופת לכישלון סומנה נערה בת 16 חסרת מזל. איך לא.
עד שהגיעה יעל ארד. ונתנה לכולם בראש. שתי תקרות זכוכית היא ניפצה באיפון אחד: היכולת של ישראלי לזכות במדליה אולימפית, מכסף, והיכולת של הספורטאית הישראלית להיות טובה מהישראלי. אורן סמדג'ה, ספורטאי ענק בפני עצמו, השתרך אחריה עם מדליית הארד. זה לא הספיק. ארד עצמה היתה אחת מהנאבקות המרכזיות למען שוויון האישה בספורט. בד בבד התברר שהיא אכן חריגה. עד אולימפיאדת ריו 2016 לא הגיעה מישראל אף זוכה במדליה אולימפית. זאת לעומת שש מדליות, בכללן הזהב הראשונה, של הגברים. כמו שחמורוב לפניה, ההישג של ארד נותר באוויר לעשרות שנים. קשה להאמין, אבל רק בעשור שעבר אושר החוק שמחייב את אגודות הספורט להקצות משאבים שווים לנשים ולגברים. במקביל פעלו גופים שונים, ובראשן אתנה (הפרויקט לקידום ספורט הנשים), להרחבת והעמקת הפעילות בקרב צעירות במגוון רחב של ענפים.
המשלחת הישראלית, שמעולם לא זכתה ביותר משתי מדליות, חוזרת הפעם עם שתיים מזהב ושתיים מכסף. מבין הארבע, שתיים וחצי שייכות לנשים
ואז זה בא. כמו מבול. מהיום הראשון ממש. אישה צעירה לא מוכרת בענף לא מוכר. ואחריה ג'ודאית שמסיימת חמישית, ורוכבת אופניים שמדהימה בהופעתה, והשחיינית הראשונה בגמר אולימפי, ושוב הג'ודאיות בנבחרת שזוכה בארד, וקופצת המשולשת, והרצה שמסיימת עשירית בעולם בריצה לחמישה קילומטרים, והגולשת והשייטות, ונבחרת השליחים המעורבת בשחייה, ובנות השחיה הצורנית, ונבחרת ההתעמלות האמנותית, ורצת המרתון שמתקרבת למדליה, וכך זה נמשך ונמשך, וכמעט כולן בתוצאות טובות עד מצוינות, עד שבאה החותמת הסופית על חודן של 15 מאיות הנקודה: לינוי אשרם היא האלופה האולימפית בהתעמלות אמנותית.
מדליית הזהב שלה, בנסיבות התחרות, גדולה אף מאלה של גל פרידמן וארטיום דולגופיאט האדירים. הספורטאי הטוב בתולדות ישראל היא ספורטאית. המשלחת הישראלית, שמעולם לא זכתה ביותר משתי מדליות, חוזרת הפעם עם מנה כפולה ומרשימה למדי בפני עצמה: שתיים מזהב ושתיים מכסף. מבין הארבע, שתיים וחצי שייכות לנשים.
היעד נכבש. הגישה שגורסת כי לנשים בישראל סיכוי גבוה יותר מזה של הגברים להצטיין בספורט אולימפי, בעיקר משום שהפער בתוך אותו מגדר קטן יותר וקל יותר לסגירה, הוכיחה עצמה הלכה למעשה. האולימפיאדה הבאה, בפאריס, תיפתח בעוד שלוש שנים. חשיבה מהירה ונכונה של הפוליטיקאים והגופים הרלוונטיים, צריכה להוביל להשקעת משאבים מוגברת בקרב הנשים (והספורט בכללו), לא רק בשכבת הספורטאיות העליונה אלא בכל טווחי הגילאים ובכל רחבי הארץ. אם רוצים ספורט כהלכתו בישראל, העדיפות צריכה להינתן לנשים. הגיע הזמן שהן יעצימו את הגברים.