פרח נתתי לנורית

המשפט "כל ישראל חברים" מתאר אולי בצורה הטובה ביותר את החברה הישראלית, שבה הסחבקיות היא ערך עליון. אין לנו חברים אלא "חבר'ה". המושג "אחי" כבר מזמן לא שמור לאחים ביולוגיים, וכולנו מתגאים במאות החברים שיש לנו בפייסבוק.

החשיבות שהחברה הישראלית מעניקה לנושא החברתי לא פוסחת עלינו גם כשאנחנו הורים, אלא שאז היא לא מתמקדת בנו, אלא בילדינו. לכל אחד מאיתנו חשוב שהילד הפרטי שלו יהיה מוקף בחברים, שהם ייהנו מחברתו והוא מחברתם. סביב גיל שלוש, השלב שבו הפעוט מפסיק לשחק ליד ילדים אחרים ומתחיל לשחק איתם, הנושא הופך חשוב עוד יותר מכיוון שבאותה תקופה מתחילות בדרך כלל ההזמנות הדדיות למפגשים של אחר הצהריים. אך ילדים, כידוע, לא נולדים עם ההבנה כיצד קשר חברי צריך להיראות וכבר בגילאים הצעירים אנחנו, כהורים, צריכים לסייע להם ללמוד איך עליהם להתנהג.

"שנתיים עד שלוש אלו הגילאים שמבחינה התפתחותית ניתן לראות בהם ניצנים של קשר אישי", מאשרת חלי ברק-שטיין, פסיכולוגית חינוכית ומחברת הספרים "בגובה העיניים – לדבר עם ילדים" ו"תקשיבו לי רגע" (הוצאת אח). "בשלב הזה יש כבר ילדים שמעדיפים חברים שמוצאים חן בעיניהם, שכיף ומתאים להם לשחק ביחד. מובן שיש ילדים אקטיביים יותר לעומת ילדים פסיביים, אבל אין לזה עדיין את המשמעויות וההיבטים של המבוגרים".

חברים של בית

השאלה הראשונה שמטרידה הורים במפגשים הראשונים של ילדיהם עם חברים בגילאים הללו היא עד כמה עליהם להתערב. אם הילדים לא משחקים ביחד, האם הם צריכים לגרום להם לעשות זאת? ומה קורה אם הילד שלנו לא מוכן לשתף במשחקיו את החבר שהגיע הביתה? לדברי ברק-שטיין גם כאן הכל שאלה של מידה. "באופן כללי, חובתנו כהורים היא ללמד את ילדינו התנהגות שתעזור להם להסתדר בחברה. יש ילדים שמטבעם הם חברתיים ויש כאלו שצריך ללמדם מיומנויות מסוימות כמו לומר תודה, לשתף, לשחק לפי הכללים ולציית לחוקים. אם הילד מתקשה, בהחלט יש מקום ללמד אותו, לתווך בינו לבין החבר ולהדגים איך עושים זאת נכון".

ברק-שטיין מדגישה כי מפגשים חברתיים בגיל הזה יכולים לעיתים להסתיים באי נעימות גדולה, אך מרגיעה כי כך זה בהתחלה. "אמא אחת פנתה אלי בנוגע לבתה בת השנתיים וחצי, ילדה חביבה, חכמה ומפותחת שמסתדרת היטב בגן, אך כשבאים אליה חברים הביתה, היא מתנהגת בצורה מאוד לא חברותית", היא מתארת. "היא לא נותנת לאף אחד לגעת בצעצועים שלה ולא מוכנה לחלוק בהם גם אם מבקשים ממנה. אם היא כבר מסכימה לשחק עם חבר היא רוצה להכתיב את הכללים. אם מישהו מהחברים מרגיז אותה, כי הוא לוקח לה צעצועים או לא מוכן לציית לה, היא מתחילה לצרוח שילך הביתה".

זו התנהגות טבעית?
"לחלוטין. נקודת המוצא של ההורים במקרה הזה היא ש'הילד לא מתנהג עם חברים כמו שצריך' והאמת היא שזה נכון. אין לו שום מושג בגיל הזה כיצד עליו לפעול בהתאם לכללי החברה. בגיל שנתיים וחצי הפעוט עוד נלחם על הדעות שלו, אוהב לנהל את הדברים לבד ומוכן להתווכח על כל דבר כדי להיות זה שצודק ומחליט. הוא לא אוהב שמחליטים בשבילו ומבחינתו רק הרצון שלו קובע. וזה כך בעניין חברים, בגדים, משחקים ואוכל. מדוע שיחלוק בצעצועים שלו עם ילדים אחרים? הצעצועים הם הכוח שלו, הביטחון שלו וההנאה שלו. זה לא טבעי לו בכלל והכעס של הילדה ביטא את העלבון מהדרישה לחלוק בהם".

מה ניתן לעשות?
"לחבק ולהציע פתרונות של פשרה. אפשר להרגיע, אבל בגיל הזה לא ממש ניתן להסביר לילד מדוע לא כדאי להתעצבן או לבכות. הוא אינו מספיק גדול כדי לראות את העולם מכמה זוויות, גם שלו וגם של אחרים. הוא מצוי בתקיעות מסוימת, שאנחנו כמבוגרים יכולים להוציא אותו ממנה. ניתן להציע לו כמה אפשרויות, למשל לתת לו לבחור איזה צעצוע אחר הוא ייתן לחבר. לרוב, כשילד בגיל הזה בוחר הוא מרוצה".

אילוסטרציה: Photos to go

חברים של גן

אך הילדים, כידוע, לא לומדים איך ליצור חברויות רק במפגשים שנערכים בשעות אחר הצהריים. המקום הראשון שבו לומדים כיצד יש להתנהג לחבר הוא לרוב הגן. "בגיל הרך הדגש הוא לא על פיתוח חברות אלא על פיתוח כישורים חברתיים", מסבירה גליה בקשי, מפקחת ברשת מעונות ויצ"ו בדרום. "זהו הבסיס שבא ממקום של פיתוח היכולת האמפתית, היכולת להיות קשוב לזולת, לתת דגש לרגשות, לחברות. הכישורים החברתיים קודמים לחברות, שבאה תוך כדי כך. לכל ילד יש את היכולת הקוגניטיבית והרגשית לפתח קשרים ולנו, כמבוגרים, יש את הדרך לפתח ולשכלל אותה".

איך ניתן לעשות זאת?
"בדרכים שונות. למשל, אם ילד בוכה מבקשים מהחבר שלידו להביא לו את המוצץ. אם ילד מתקרב לקבוצה של ילדים המרוכזים במשחק, אנחנו מפנים את תשומת ליבם לרצון של הילד הנוסף להצטרף לקבוצה. חשוב להבין שזה לא בא להם באופן טבעי וכי התפקיד שלנו הוא לפרש להם את ההתנהגות של האחר, במקרה הזה ילד במצוקה מסוימת שרוצה לשחק איתם ולא יודע איך לעשות זאת".

לנו, כמחנכים והורים, יש השפעה על מידת החברתיות של ילדינו?
"ודאי שיש השפעה", אומרת בקשי, "במיוחד בשלב שבו הילדים אמורים לפתח לעצמם מודל לחיקוי ובהיותם חקיינים של הסביבה, אנחנו, כאנשים מבוגרים, משמעותיים ביותר עבורם".

ניתן לראות בגיל הזה קשרי חברות של ממש?
"כן, אנחנו מזהים לעיתים העדפה של ילד להיות בחברת ילד מסוים. לאחרונה היה מצב בגן שלנו שבו אחד הילדים, פעוט בן שנתיים וחצי, בכה כי הוא רצה כלי עבודה ולא היה לו. אמרתי בקול רם: 'איתי בוכה, מה נעשה כדי להרגיע אותו?', ואחד הילדים ענה לי: 'תגידו לאורי'. כששאלתי 'מי זה אורי?' אז אותו ילד ענה 'החבר שלו'".

את חושבת שזה נכון להפגיש ילדים בגיל הזה אחר הצהריים?
"אני בהחלט בעד מפגשים חברתיים גם מחוץ למסגרת הגן", אומרת בקשי. "קודם כל זה טוב שההורים נפגשים, מדברים על הבעיות שלהם וחשים שהם לא לבד אלא באותה הסירה. שנית, בגיל שנתיים כבר משחקים ביחד. זו לא ממש חברות, אבל זה בהחלט משחק משותף, שכולל את כל הקודים וההתנהגויות שמתחילות להירכש בגיל הזה, ולכן כל מפגש תורם לילדים".