סוגרות שנה: חברות מערכת "את" בוחרות מה לקחת ומה להשאיר מאחור

"גרסה חדשה של עצמי"

לוקחת לשנה החדשה: "את הגרסה החדשה של עצמי. לפני חודשיים וחצי הפכתי לאמא לבן מתוק וקסום, חמש שנים אחרי שהפכתי לאמא לבת מדהימה, ולאמא בכלל. בפנטזיה בכלל דמיינתי את עצמי אמא לשתיים, שתי אחיות, אבל למציאות היו תוכניות אחרות והקוסמוס כנראה החליט לשלוח לי את מה שאני צריכה, ולאו דווקא את מה שאני רוצה. בינתיים, אני לומדת כל יום מחדש מה זה אומר להיות אמא לשניים (פלוס חתול!) – וזה מתיש, זה מאתגר, זה מורכב, זה שובר את הגב. אבל כמיטב הקלישאה – האהבה מנצחת הכל. וזה שווה הכל".
משאירה מאחור: "בשאיפה גדולה ובתקווה גדולה עוד יותר – את הממשלה הזדונית והמבחילה הזאת, שלא ברור איך היא עדיין עומדת איתנה אחרי מחדל השבעה באוקטובר. הסיאוב, האטימות, הרוע, הדורסנות, הניצול הציני והניתוק מהעם הפכו את ממשלת ישראל ה-37 להרסנית בקנה מידה תנ״כי. אמן שב-27.10 נשכיל לשנות את ההווה ואת העתיד שלנו ושל ילדינו, ולבחור בקלפי באנשים שהלב והמוח שלהם במקום הנכון".
רוני ודנאי, עורכת ראשית (בחל"ד)

"להקשיב למה שעכשיו"

לוקחת לשנה החדשה: "את החדש של עמיר לב. 'בסוף כולם הסכימו' הוא אלבום פוסט-מלחמה שעשוי מפיסות חיים של מוות ולידה. לב שוב עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: ללכוד את השבריריות של החיים, על כל העדינות והפשטות שבה, ולהעניק לה מילים ולחן יפים עד דמעות. בעשרת שירי האלבום לב תולה את הלב שלו לייבוש, והקהל מקפל אותו לארבעה חלקים שווים ומניח אותו יפה בארון הרגש. אני לוקחת את האלבום הזה איתי כדי להקשיב יותר טוב למה שעכשיו, להיות פחות מוסחת מהאייפון, לפני שהעכשיו הופך למה שהיה ואיננו".
משאירה מאחור: "אני משאירה מאחור את התחושה שלא כולנו שוות ושווים בין שווים. נשים שעדיין מרוויחות פחות ונדרשות לעבוד קשה יותר כדי להגיע לאותה עמדה, ערבים וערביות שמודרים ונדרשים להצדיק את מקומם כאן, אנשים שנשפטים לפי צבע העור שלהם, המבטא או מוגבלות, ילדות וילדים שמגלים כבר בגן איך זה מרגיש להישאר מחוץ למעגל, וכל מי שנכנסת או נכנס לחדר וכבר יודעים שנקודת הפתיחה שלהם נמצאת כמה צעדים מאחור. אז נכון, שנה חדשה לא תעלים אפליה, אבל החיים הם לפעמים מאבק גם ככה, אז אולי הגיע הזמן להפסיק להשלים עם מציאות שמקשה על אנשים רק בגלל מי שהם".
שרין לוי מינץ, עורכת משנה וממלאת מקום העורכת הראשית

"ההנאה המזוקקת מהסבתאות"

לוקחת לשנה החדשה: "משהו בהתרחבות של המשפחה מסדר את כל הפרופורציות מחדש, ומדייק את הראייה של מה חשוב באמת, עד כמה שזה אולי נשמע קלישאתי. לשנה הבאה לוקחת איתי בעיקר את ההנאה האבסולוטית והמזוקקת מהסבתאות לשניים שכבר כאן, לצד הציפייה המרגשת לשניים שבדרך. זו הפרספקטיבה הכי טובה שיש לחיים. מאחלת לעצמי לחזור לשטיח היוגה אחרי הפסקה של שנתיים; הגוף והראש כבר לא מבקשים, הם דורשים את התנועה הזו בחזרה. וכמובן, את הזכות להמשיך לעבוד עם א.נשים שאני מעריכה ואוהבת, להמשיך ליצור, להתרגש ולמצוא הנאה בעשייה שלי".
משאירה מאחור: "את השאלות המתישות כמו 'מה יהיה?', בכל אספקט שהוא. את הדאגה המיותרת מהבלתי נשלט, אבל בעיקר את שנות החושך שכולנו רק מחכים שייעלמו ולא יחזרו לעולם".
עפרי איוניר, מנהלת תחום לייף סטייל

"החיים האחרים שלי מתחילים עכשיו"

לוקחת לשנה החדשה: "אני לא מכירה את שושי נורמן אבל היא בעיני משוררת נהדרת וזה מה שלקחתי ממנה ואני נוצרת בתוכי: 'השנה לא הולכת / היא גם לא באה / זה אנחנו שהולכים / ממנה ואליה / השנה גם לא יכולה/ להיות טובה/ רק אנחנו'".
משאירה מאחור: "ישבתי על גדר האבן והפניתי מבטי מעלה. שמש גדולה עמדה באמצע השמים וכאילו חייכה אליי באורה. המקום: בית הקברות 'מנוחה נכונה' בראשון לציון, סוף חודש נובמבר האחרון. לראשונה הרגשתי איך אני נפרדת מתפקיד חיי. נכון, הייתי ועודני הרבה דברים, אבל במשמעות הרגשית העמוקה, עוד לפני אימא ולפני הכל, הייתי האישה של נתן, אהבת חיי מגיל 19. האנשים שבאו לפקוד את הקבר במלאת שלוש שנים למותו, כבר עזבו כל אחד לחייו. נותרתי עם שתי בנותינו. שתיקה גדולה עמדה בינינו ואז אמרתי להן: 'זהו. אבא לא חוזר'. שלוש שנים אחרי מותו הפיזי עוד חיכיתי לו. מכווצת, כואבת, מנסה להפיח רוח בחיים שאחרי המוות. חיה חיים מושהים. באותו רגע נדיר על גדר האבן בבית הקברות, שחררתי. נשמתי עמוק. ידעתי שהחיים האחרים שלי מתחילים עכשיו. 'כמו שאבא ביקש', אמרתי לבנותיי".
דליה בן ארי, כתבת מגזין ומדורים

"ממשלה, טילים ושלושה קילו"

לוקחת לשנה החדשה: "בדרך כלל אני מישהי שחושבת בקטן, ממש בקטן, אבל הדבר שאקח איתי מהשנה שחלפה הוא דווקא גדול. כלומר מדובר במשהו שכרגע הוא קטן, אבל התקווה שהוא מביא איתו היא מאוד גדולה. מדובר במפלגת הדמוקרטים, הדבר הכי אופטימי ומשמח שקרה פה השנה. המפלגה שמביאה איתה משב רוח רענן של שינוי, עם אנשים שבאו לעבוד. בשבילנו. המפלגה שגרמה לי להפסיק לעקם את האף כשאני שומעת את המילה 'פוליטיקה'. הבחירות יתקיימו רק בסוף אוקטובר והסקרים מתנדנדים בין 10 ל-11 מנדטים, אבל אני אופטימית".
משאירה מאחור: "הכי מתבקש לכתוב שאני שואפת להשאיר מאחור את הממשלה הנוכחית, אבל זאת לא חוכמה. אז אגיד שאני משאירה מאחור את הטילים. טוב, בעצם אפשר להגיד שגם זה קשור לממשלה הנוכחית. טוב נו, יש גם איזה שלושה קילו שבכיף הייתי משאירה בתשפ"ו".
מיכל יפה, מנהלת אופטימיזציית תוכן שיווקי

"יש לי כוחות על"

לוקחת לשנה החדשה: "כוחות על. זו הייתה שנה שבה עשיתי את הלא ייאמן, ולא רק אני, כולנו, כשהתמודדתי עם מלחמה שנראתה אינסופית, שנולדה בתוך מלחמה אחרת ושעוד לא סיימתי להתמודד עם אף אחת מהן. נאלצתי להחזיק ילדים, כלב (זצ"ל), משפחה, קריירה, שני ספרים ופאסון מבלי להשתגע. רוב הזמן זה קרה פשוט כי לא הייתה ברירה. לא היה בזה שום דבר נורמלי או שגרתי, ומכאן אני מסיקה שאם הצלחתי לשרוד את זה – אז יש לי כוחות על. ולא רק לי. לכולנו".  
משאירה מאחור: "את הקולות והצלילים של השנה הזו. זו הייתה שנה של צלילים מחרידים מהטלפון, של צמרמורת בכל הגוף, של לזנק מהמיטה עוד לפני שהגוף בכלל מתעורר. את הסאונד של התרעה ואז אזעקה, את הפרשי הזמנים ביניהן והצלילים השונים מהניידים השונים. את הטריקה של דלת ממ"ד. את הקול של מעלית שעוצרת בכל קומה בדרך למקלט. את הסאונד של משגר יירוט, של רסיס שנופל רחוק וטיל שנופל קרוב. לא תודה, לא רוצה לשמוע את זה יותר".
עינת שחק, ממלאת מקום עורכת המשנה

"להתגלגל למקומות הנכונים"

לוקחת לשנה החדשה: "את היכולת שלי להתגלגל למקומות הנכונים. אני לא יודעת אם לקרוא לזה 'קארמה' כי בסוף תחושות הבטן שלי הן אלו שמובילות אותי ממקום למקום (שלצערי איננו בית השקעות טחון). כבר שנים שאני קמה מדי בוקר, תופסת את הראש ולא מבינה איך ישראל של 2026 הגיעה למצב של ישראל 2026, והנה, מצאתי את עצמי פתאום עובדת במטה הדמוקרטים, מנסה לעשות שינוי אמיתי במקום שבאמת יכול לעשות את זה. בקיצור אני יודעת שאני לא מקורית באנקדוטה הזאת (כי הרבה מאיתנו סובלות פה), אבל אני בוחרת לאמץ את היכולת להאמין בעצמי שזה יכול לקרות ואולי קצת עזרתי פה למדינה. קצת".
משאירה מאחור: "את הלסת הנעולה שלי. אני צריכה לעבור ניתוח כי הלסת ננעלה לי מרוב סטרס. כולי תקווה שאחרי שהניתוח ישחרר אותה, לא יהיו לי יותר סיבות לחרוק שיניים בלילה. מלבד העובדה שה-AI לקח לי את העבודה אבל זה כבר נושא למיחוש חדש אחר".
מור בירן מורג, כתבת טורי דעה