התגרשתי, עזבתי את העבודה ועברתי לגור על החוף בקוסטה ריקה

החיים הם מסע מרתק של גילוי והתפתחות. בגיל 25 אחרי שהשלמתי את כל רשימת הצ׳ק ליסט שהחברה הציבה בפניי; תואר באוניברסיטה, חתונה וקריירה מצליחה, הבנתי שאני לא מוכנה לחיות את חיי במירוץ עכברים, במבוך שלא מוביל לכלום.

>> עזרה ראשונה לנשמה: 4 דרכים פשוטות להקל על הכאב והייאוש

היה לי כביכול כל מה שביקשתי, אבל בתוכי הרגשתי ריק, עצב וניתוק. היה לי ברור שמסלול חיים שכזה יוביל אותי לאומללות. התובנה הזו הייתה בהירה וחדה כל כך, שפשוט לחצתי על הברקס בכל הכוח ועצרתי את מסלול ההמראה – התגרשתי, עזבתי את העבודה ויצאתי למסע פנימי ששינה את חיי לתמיד.

המסע הזה הוביל אותי למפגש עם המורה הרוחני הישראלי טיוהר, לנדודים ברחבי הודו ואסיה והתעמקות בתורות רוחניות שונות ומדיטציה. החקירה הפנימית, הגילויים והתובנות שנולדו בעקבותיה, הפכו לאש פנימית שבערה בתוכי ומצאתי עצמי חולקת בידע ומנחה אנשים בשיחות ובסדנאות למצוא את החירות ואת השלווה שבתוכם.

בשנת 2000 טיוהר הקים את הקהילה הרוחנית האקולוגית פאצ'הממה בקוסטה ריקה והרגשתי קריאה פנימית להצטרף לקהילה – שם גם הכרתי את בן זוגי הרסיטה והקמנו משפחה. בתוך שנינו בערה אש חזקה של נתינה ושירות למען החברה כולה. התשוקה לחלוק את האפשרויות המופלאות של האנושות, לשגשג, לחיות בשלום להיות בריאים בגופינו ונפשנו בדרכים פשוטות וטבעיות, בערה בנו.

החלום, החזון וההגשמה

תמיד ראינו את עצמנו כקטליזטור לתהליכי התפתחות תודעתיים. החזון שלנו היה שנוכל לתרום להתעוררות תודעתית רחבה בחברה. התחלנו לרקום יחדיו חלומות ורעיונות שיובילו להגשמת החזון. כך נולד פסטיבל הקולנוע הרוחני, שגדל והתרחב.

בפסטיבל הקולנוע הרוחני אנחנו תומכים ביצירה ששמה דגש על הטוב שבאדם ועל ערכים של חמלה, שיוויון, הקשבה, אחדות ואהבה. המדיה שאנחנו צורכים היא המזון של הנשמה שלנו. כמו במזון, אני בוחרת את המאכלים שיזינו את גופי בוויטמינים ובמינרלים. אני מבינה שלאוכל יש השפעה גדולה מאוד על הבריאות שלי ועל מי שאני, כך גם למדיה שאני צורכת. צפייה בתכנים מעוררי השראה שמזינים את הנפש, שתורמים להתרוממות רוח ומרחיבים את נקודת המבט שלנו על עצמנו ועל החיים, מובילה להבנה: מי שאני זה גם המדיה שבה אני מזינה את הנפש שלי.

פסטיבל הקולנוע הרוחני נולד מתוך הרצון לתת במה ליצירות שעוסקות בגוף-נפש-רוח ותומכות במסע התפתחות רוחנית, במטרה לעזור למסרים של יוצרי הסרטים לגעת בקהילה רחבה. אנחנו עדיין חיים רוב השנה בקוסטה ריקה, אבל כבר לא כחלק מקהילת פאצ'הממה בה היינו חברים למעלה מ-15 שנים. אנחנו מגדלים את בננו אוריין בסביבה שתומכת בחופש ובגילוי עצמי, בפשטות ובחיבור לטבע. החיים בסביבת טבע פראי המרוחקים מהמולת העיר, הרבה יותר תומכים בעולמנו הפנימי. אני מתרגלת מדיטציה, יוגה ופילאטיס באופן יומיומי והרבה הליכות בטבע ועל חוף הים.

השנה, יותר מתמיד, פסטיבל ספיריט מציע סרטים, הרצאות וסדנאות שנועדו להרחיב את הלב ולספק כלים להתמודדות עם הכאב, המתח והחרדה שחווינו (ועדיין) בשנה האחרונה. דווקא בתקופה זו, כשהחברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים קשים, התכנים שמציע הפסטיבל נועדו להזין את הרוח, להעניק השראה ולספק כלים לבניית חוסן פנימי.

בין הסרטים שיוקרנו, "אייווסקה עכשיו" – קבוצה של גברים ונשים, ותיקי מלחמות וייטנאם, עיראק ואפגניסטן הסובלים מפוסט-טראומה, יוצאת לג'ונגל הפרואני כדי לעבור טיפול באמצעות טקסי איוואסקה. בליווי שמאנים הם מתמודדים עם השדים שרודפים אותם משדות הקרב. "כפר של אוהבים" – הכפר טמרה שבדרום פורטוגל מהווה ניסוי חברתי רדיקלי בתחום העתידנות האנושית. טמרה, שהתפתחה מתנועות האוטופיה בשנות ה-60 וה-70, מציעה מודל לחברה פוסט-קפיטליסטית המבוססת על אמון ואהבה ללא תנאי.

בימים מאתגרים אלה, מטרתנו ליצור מרחב למפגש ואחדות, מקום למפלט ותקווה, ולתת לקהל הזדמנות להתנתק לכמה שעות מהמציאות העכשווית ולקבל השראה מתכנים שמרחיבים את התודעה. לאורך כל ימי ההכנה וימי הפסטיבל, ליבנו עם המשפחות השכולות, עם אלו שיקיריהם ויקיריהן נחטפו ועם החיילים. נמשיך לתמוך בכל דרך שתידרש להשבת כל החטופים והחוטפות הביתה.