"אמיר הכין פלייליסט להלוויה שלו. היה לו חשוב שתהיה מוזיקה טובה"

שבוע אחרי השבעה באוקטובר הארור, עמדה יובל, בת זוגו של סמל אמיר לביא ז"ל, לחגוג יום הולדת. אמיר, בחור צעיר עם רוח נעורים מתפרצת, אמן בנשמתו, צייר וחובב מוזיקה, בחור כיפי שמאמין בטוב, קנה לה שרשרת במתנה.

>> "אושר והחברות שלה לא רצו להפקיר את החמ"ל – ונרצחו"

התוכנית הייתה לחגוג את יום ההולדת בשישי בכפר סבא, עיר מגוריה, ולמחרת לנסוע לראשונה לעין כרם שבפאתי ירושלים – לפגוש את משפחתו של אמיר, שם נולד וגדל. הם היו יחד רק ארבעה חודשים. היא הייתה בשנת שירות, והוא לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. חברה משותפת שידכה ביניהם.

"בפעם הראשונה ראיתי שאמיר מאוהב", מספרת אמו, רחלי לביא. "הייתה ביניהם אהבה גדולה ויפה, והוא אמר לי 'כשתיפגשו, את תאהבי אותה'. את השרשרת שקנה לה, נאלצתי לתת לה בעצמי, אחרי מותו, כשנפגשנו לראשונה".

"הוא חיכה שאצא לשבתון ואבוא לטייל איתו בדרום אמריקה. הוא הבכור שלי, היינו צמד, והוא היה אומר לי 'אני שלך ואת שלי לעולמים'"

אבל החיים – או יותר נכון, המוות – תפסו כיוון אחר. המפגש המיוחל לא התקיים, והאדמה נשמטה תחת רגליה של רחלי כשאמיר, בנה הבכור, נפל. רחלי, יועצת חינוכית בתיכון ומטפלת CBT, לא חזרה לעבודתה מאז. היא חיה את השכול בכל נימי גופה, את הכאב, את חוסר האונים – ובעיקר נלחמת לשמר את זכרו של אמיר, ואת קולו הייחודי.

ב-15 באפריל 2025 היה אמור אמיר לגזור את החוגר. יומיים לאחר מכן – לחגוג יום הולדת 21.

"הייתה לו תוכנית מסודרת לאחרי השחרור", מספרת אמו, "הוא רצה לנסוע לשבוע בסיני כדי לנקות את הראש, כמו שעשה לפני הגיוס. ים, שקט, גיטרה. אחר כך לחזור הביתה, לעבוד חודש, ואז לטוס לטיול הגדול בדרום אמריקה. הוא חיכה שאצא לשבתון ואבוא לטייל איתו. הוא הבכור שלי, היינו צמד, והוא היה אומר לי 'אני שלך ואת שלי לעולמים'".

אמיר תכנן ללמוד אמנות בבצלאל. הוא היה אמן – צייר ורשם מוכשר – שסיים את תיכון יאסא למדעים ולאמנויות, במגמת אמנות. זו הייתה שפתו הראשונה. השנייה הייתה מוזיקה. הוא יצר פלייליסטים, כתב שירה, רקח עולמות של רגש.

רחלי עוצרת, לוקחת נשימה, ואומרת בקול סדוק: "תחושת הפספוס נוראית. חבריו משתחררים, חלקם כבר התחילו ללמוד. אלונה, חברה טובה שלו, שלחה לי את המכתב שמבשר לה שהתקבלה לבצלאל".

אמיר נפל בשבעה באוקטובר בקרב במוצב סופה. ערב קודם, קבע עם אימו, אביו אלעד (בעל חברה לבמות) ואחותו הצעירה תמר, לבוא לבקר אותו בבסיס. לבקשתו, אימו בישלה סיר דגים לחבר'ה שעשו את החג בבסיס.

"בשבע ושש דקות הוא שלח הודעה קולית: 'חטפתי כדור, אין לי ח"ע ואין מי שיפנה אותי. אני אוהב אותך ממו'. אלה היו המילים האחרונות שלו"

 

"בבוקר החג, בשש ושלושים ושתיים, הוא כתב לי: 'אל תבואו. יש ירי פצמ"רים והדרך לא בטוחה'. הייתי נאיבית. לא דאגתי", משחזרת רחלי, "עניתי לו 'תשמור על עצמך', וחזרתי לישון. בשבע ושש דקות הוא שלח הודעה קולית: 'ממו, אני אוהב אותך וצריך שתקשיבי לי. חטפתי כדור, אין לי ח"ע ואין מי שיפנה אותי. אני אוהב אותך ממו'. אלה היו המילים האחרונות שלו".

"בהתחלה קיוויתי שאמיר חטוף, כי חשבתי שיחזירו אותם מהר. כשאני חושבת על משפחות החטופים, אני לא מבינה איך הן שורדות כשגופות היקירים שלהן עדיין בעזה. אני לא הייתי עומדת בזה"

 

"אחרי שהוא נפל, אמרתי לעצמי שגם בנשימות האחרונות שלו הייתי בליבו ובמחשבותיו, והוא ידע עד כמה הוא אהוב", מנסה רחלי להתנחם, "אמיר סיים את השיחה כשברקע היו קולות מלחמה, ולא הבנתי מה אני שומעת. בעלי אלעד אמר לי שמחבלים חדרו לבסיס שלהם. לא קלטתי איך זה שאין מי שיחלץ. הרי אנחנו מדברים על צה"ל, אז חשבתי שתיכף יגיע חובש ואמיר יפונה לסורוקה. בינתיים בטלוויזיה ראיתי טנדרים של מחבלים בשדרות, מה שאומר שהם כבר עברו את הבסיס של אמיר. בדיעבד התברר שחלק מהחיילים הצליחו להיכנס לחדר האוכל ושרדו, וכוח נוחבה שפרץ למוצב הרג את שני החובשים שהגיעו למקום ואת אמיר".

מתי הבנתם שהוא איננו?
"בשבת נסענו לסורוקה. הוא לא היה שם. אמרתי – הלוואי שהוא חטוף. חשבתי שאם יש 250 חטופים, בטח יעלו את כולם על משאיות ואוטובוסים ויחזירו אותם מהר. ביום ראשון תמר הציעה שנפרסם את פרטיו באינסטגרם. הוא היה מקועקע – גיטרה של ג'ימי הנדריקס על היד, באטמן על היד וקעקוע יפני על החזה. אחרי הפרסום קיבלנו טלפונים. בחור מחיפה כתב לי שהוא מזהה אותו בסרטון קשה לצפייה, ושאל אם אני בטוחה שאני רוצה לראות. הבנו מיד. אבל רק בלילה שבין שני לשלישי הודיעו לנו רשמית – אמיר נהרג, וגם שיש גופה. הקבורה הייתה רק ביום חמישי, הימים היו טרופים והיה פקק של גופות. כשאני חושבת על משפחות החטופים, אני לא מבינה איך הן שורדות כשהגופות של היקירים שלהן עדיין בעזה. אני לא הייתי עומדת בזה. מדינה מטורללת".

טירלול מוחלט.
"כן. אני בתהום בלי קרקעית. כמה עוד אפשר ליפול? לי יש 'מזל' – יש גופה, יש קבר. אבל איזו מדינה זו שאימא צריכה לקבור ילד? תתביישו. אמיר לא היה מאמין שהגענו לזה, למרות שדיברנו על מוות. הוא אפילו הכין פלייליסט להלוויה שלו".

מה?
"חודשיים וקצת לפני המלחמה ישבנו בחצר, שתינו יין, ופתאום אמיר אמר לפתע שהוא רוצה להשמיע לנו משהו. הוא ביקש שנקשיב עד הסוף וננשום רגע, שלא נצא עליו ב-100 קמ"ש. זה היה אחרי קו בחווארה, בימי הרמדאן. אבל הפלייליסט היה מלא חיים – שירים כמו 'Staying Alive' של הבי ג'יז. גם 'נגמר' של עידן עמדי. היה בזה משהו ציני, ובהתחלה זה הבעית אותי, אבל זה פלייליסט גאוני. הוא אמר: 'אני לא מתכוון למות, אבל חשוב לי שתהיה מוזיקה טובה'".

הוא פחד מהמוות?
"הוא פחד מפוסט טראומה. דיברנו על מחשבות מכשילות, על אימון קוגניטיבי. לימדתי אותו לעשות הרפיות בנשימה ובשרירים. הוא הודה שהמוות מעסיק אותו, אבל אמר שהמוות לא מפחיד אותו – הוא שלם עם למות למען המדינה. הוא רק לא יכול היה לשאת את המחשבה שיהיה לי קשה בלעדיו. הוא רצה שנמשיך לעשות טוב. שלא נוריד דגל לחצי התורן. שלא נישבר".

שרים לזכרו של אמיר

זו כבר השנה השנייה שפסטיבל אמי"ר (אמנות, מוזיקה, יצירה, רוח) מתקיים – וכולם מוזמנים לבוא. הפסטיבל הקרוב ייערך ב-25 באפריל – יום שישי בצהריים, באזור התעשייה בבית שמש – לציון יום הולדתו ה-21 של אמיר. יופיעו קרולינה, ירמי קפלן, ברי סחרוף ומועדון הקצב של אביהו פנחסוב. כל ההכנסות קודש לעמותת אמי"ר ולתוכנית "מסע שחרור" – מיזם של עמותת מיטיב, המסייע ללוחמים משוחררים לעבד את החוויות הקשות מהשירות, להתמודד עם טראומה ואובדן ולחזור לחיים ממקום בריא ומשוחרר רגשית.

"בסוף השלושים, ליד הקבר, נשארנו עם החברים הקרובים וניגנו שירים שאמיר אהב. אמרתי לבעלי: בוא נעשה פסטיבל. זו צוואה של עשיית הטוב ודרך להשאיר אותו בתודעה"

 

בפסטיבל אשתקד הם הצליחו לרכוש מאות שעות טיפול ללוחמים, להקים חדר מוזיקה בפנימייה לילדים בסיכון, ולרכוש ציוד חיוני לחזית: גנרטורים, מאווררים נטענים ועוד. גם השנה, המטרה ברורה – לעזור למי שצריך. במסגרת הפסטיבל גם תוצג תערוכה מיוחדת – מסע בין יצירותיו של אמיר לאורך השנים, וגם תפעל חנות פופ-אפ עם מוצרים הנושאים את האיורים שיצר – חולצות, תיקים, מחברות, כובעים. (מחיר כרטיס לפסטיבל: החל מ-180 ש"ח. לחיילים: 150 ש"ח).

מאיפה הגיע הרעיון לייסד פסטיבל מוזיקה לזכרו של אמיר?
"בסוף השלושים, ליד הקבר, נשארנו עם החברים הקרובים וניגנו שירים שאמיר אהב. אמרתי לאלעד: בוא נעשה פסטיבל, והפסטיבל הזה הוא כל כך אמיר. זו צוואה של עשיית הטוב ודרך להשאיר אותו בתודעה. בבר המצווה שלו, אמיר התעקש שנחלק מתנות לאורחים מעמותת אנוש. כשסגרנו את חשבון הבנק שלו, גילינו שהוא תרם לעזר מציון. אמיר האמין בעשיית טוב, ואנחנו ממשיכים את דרכו באמונה שזה יחולל שינוי".

"אמיר איתי. הוא מדבר איתי, שולח סימנים. לפעמים אני מרגישה את הראש שלו מונח על החזה שלי. אני ממעטת לצאת מהבית, כשאני כן יוצאת – אני הולכת תמיד אליו, להר הרצל"

 

וזה נותן לך כוח?
"זה אולי ישמע מוזר, אבל אמיר איתי. הוא מדבר איתי, שולח סימנים. לפעמים אני מרגישה את הראש שלו מונח על החזה שלי. אני ממעטת לצאת מהבית, לא יכולה לחזור לעבודה. כשאני כן יוצאת – אני הולכת תמיד אליו. הוא בהר הרצל, חמש דקות מהבית. הוא לא אוהב שאני באה הרבה, מסמן לי ללכת. ותמרי, הבת שלי – בת 16 – היא אלופה. אני מסתכלת עליה בהשתאות".

עד כמה אתם כמשפחה עוקבים ומעורבים במה שמתחולל במדינה?
"בימי ההפיכה המשפטית ישבנו כולנו מול הטלוויזיה, ואמיר תהה איך הגענו למצב של קרע כזה עם. עכשיו זה הרבה יותר גרוע. אני הצבעתי לגנץ – איפה הוא? איפה הצבא? איפה המשטרה? מבחינתי, החמאס ניצחו אותנו בשבעה באוקטובר. אני אומרת – בואו נתקן את מה שנשבר, תחזירו קודם את החטופים. אני מוכנה לפתוח בעצמי את שערי הכלא של המחבלים שרצחו את הבן שלי – רק תביאו את החיים הביתה ואת החללים לקבורה. אני כבר לא רואה חדשות. אין מישהו שאומר מילה מחברת. הכל פילוג. אין אף מבוגר אחראי. הממשלה התבלבלה. ביבי מנסה לשרוד. גם האופוזיציה שותקת. אין משמעות ל'יחד ננצח'. דווקא בגלל זה – אנחנו מבקשים לעשות טוב. זו הצוואה של אמיר".