שורדת הנובה שמה קץ לחייה: איך נמנע את מקרה ההתאבדות הבא?

אירועי השבעה באוקטובר תפסו את כולנו לא מוכנים, בוקס רציני בבטן. אז עוד לא הבנו עד כמה אזעקה אחת ברחבי הארץ שינתה את חיינו בארץ הזו לנצח. הפגיעות, חוסר האונים ובעיקר האובדן היכו בנו חזק. רבים כל כך איבדו את חייהם, את בתיהם. התמימות אבדה, השלווה והשקט הופרו, העבר עלה בלהבות והעתיד עדיין לא ברור.

>> בתו של החטוף קית' סיגל: "לא רק בנשים מתעללים בשבי, גם בגברים"

פוסט טראומה נובעת מטראומה, שלא טופלה כמו שצריך. כשהמוח נאלץ להתמודד עם האירוע הקשה שחווה ללא הכלים המתאימים, בראש שלנו נעשית לעיתים קרובות פעולת הדחקה. המראות, הריחות והתחושות נקברות בתת המודע שלנו תחת מחשבות וזיכרונות אחרים, הטראומות נשארות רדומות, אך לא נעלמות ולכן הזיכרונות מהאירוע הטראומתי יכולות להתפרץ בכל רגע, ולשטוף אותנו מכף רגל ועד ראש, כמו נגיף של מחלה.

אובדנות סמויה

אחרי האסון שחווינו ישנו חשש, שרבים ורבות מאיתנו עלולים להיות תחת המצב הזה. סיכון גבוה להתפרצות של מחשבות קשות והעלאת זיכרונות קשים, שעלולים לגרום למחשבות אובדניות עד למקרי אובדנות. מסתובבים בינינו אנשים שעל פניו נראים כאילו שהכל בסדר אצלם, אבל בפנים חי ומתגבר חוסר שקט שעלול להיות קטלני. לעיתים הם חווים בדידות מאוד גדולה מתוך חוסר הצלחה להסביר את עצמם או מתוך תחושה שלא מבינים אותם. הפער הזה בין ההרגשה הפנימית לתגובה מהסביבה, יוצרת תהום מאוד גדולה ועלולה להוביל למקרי אובדנות, כשהסביבה כלל לא מבינה מאיפה הגיעה ההתפרצות הזו – "הוא נראה בסדר" או "לא הייתי מזהה שמשהו עובר עליה".

אצלנו בתנועת מש"ה – ראשי תיבות של "מילים שעושות הבדל" הפועלת למניעת אובדנות וטיפול דרך הקהילה במתמודדים ומתמודדות עם מצבי אובדנות, מלווים מזה שש שנים אנשים ומשפחות שחווים קושי. בשנה האחרונה ליווינו ועודנו, עשרות רבות של אנשים שמפרוץ המלחמה מתמודדים עם תחושת אובדנות גדולה. מילואימניקים נלחמו ואיבדו חברים רבים, שורדי מסיבת הנובה ראו מראות קשים, נאבקו על חייהם ואיבדו חברים, ואזרחים – כמוני וכמוך  – שאיבדו את שגרת חייהם, את בתיהם, את ביטחונם ומרגישים שאין בהם עוד כוחות נפשיים להתמודד עם כל זה.

קריאה נואשת לחיות

את שיר, צעירה ממרכז הארץ שבילתה במסיבת הנובה, הכרתי בחורף האחרון. היא אובחנה עם פוסט-טראומה מורכבת ובסיכון אובדני גבוה. היא מטופלת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ולמרות זאת, היא לא מצליחה לחזור לתפקוד מלא. עברה כחצי שנה מאותו בוקר נורא והיא הרגישה שהיא לא מצליחה להתקדם, עדיין מדברת באופן ישיר על הרצון שלה למות. המשפחה שלה קיבלה מאיתנו כלים שבאמצעותם הם יכלו לנסות להבין ולא לתקן, להתעניין באמת איך הגיעו מים עד נפש, איך הגיע הרצון למות. לימדנו את המשפחה, שמתחת לקול האובדני יש קריאה נואשת ורצון עז לחיות, רק אחרי שתחושת האשמה והכאב ייעלמו מחייה, ושהתפקיד שלהם הוא להקשיב בקשב אמפתי לרצון שלה למות.

"לימדנו את המשפחה, שמתחת לקול האובדני יש קריאה נואשת ורצון עז לחיות ושהתפקיד שלהם הוא להקשיב בקשב אמפתי לרצון שלה למות"

 

לימדנו אותם על האמביוולנטיות בין החיים למוות – שהיא לא רק רוצה למות ושעליהם להיות משפחה שמחפשת את ניצני החיים ולחזק אותם בפעילות יום יומית ועיקשת; לצאת להליכה משותפת, לראות סרט ביחד, לחבק, לישון ביחד – דברים שיכולים להקל על הסבל ולחבר לכוחות החיים. בעקבות ההדרכה של מש"ה, שיר דיווחה שהיא מרגישה הקלה בסבל וירידה בדחפים האובדניים. היא מרגישה שמבינים אותה, שלא מאיצים בה או מזלזלים בתחושות שלה, שהיא פחות חווה ניתוקים מהסביבה. ההדרכה איפשרה למשפחה לקבל ידע – כיצד להחזיק ולהכיל את המצב שלה, בשאיפה שככל שיעבור הזמן ושיר תרגיש שיש לה מעטפת חזקה סביבה, הדחפים האובדניים ילכו ויתמעטו עד שיעלמו.

הכותבת היא גל ניסים עמנואל, מנכ"לית תנועת מש"ה