12 ילדים נרצחו כי המדינה שלהם לא עושה מספיק כדי להגן עליהם

בעוד ארבעה ימים ימלאו 300 יום לתופת. מיום ליום הלבבות שלנו מתקהים, לא יכולים יותר לשאת את המציאות הזאת. עדיין משתוקקים בלב שמבוגר אחראי כלשהו יבוא ויעיר אותנו, ונגלה שכל התקופה הזו לא הייתה יותר מאשר חלום בלהות. אבל במקום זה, הסיוט הולך ונהיה מסויט יותר ויותר מרגע לרגע. אתמול (שבת), 12 ילדים נרצחו. נמחו מעל פני האדמה ברגע אחד. עוד רבים נפצעו קשה ואנוש, כך שיתכן והמספר הבלתי נתפס הזה עוד יגדל. רקטה עם ראש נפץ במשקל 50 ק"ג פגעה במגרש כדורגל במג'דל שמס, וזהו. ככה נראים החיים בצפון כבר כמעט עשרה חודשים.

>> "אנחנו מגדלות את הילדים שלנו על לוע של הר געש". טור אישי

11 מתוך 12 שמות הילדים שנרצחו הותרו לפרסום: מילאר מעדאד אלשעאר (10), נאג'י טאהר חלבי (11), אלמא אימן פכר אלדין (11), יזן נאיף אבו סאלח (12), פיניס אדהם ספדי (11), איזיל נשאת איוב (12), ג'ון וודיע אבראהים (13), נאזם פאחר סעב (14), חאזם אכרם אבו סאלח (15), אמיר רביע אבו סאלח (16), פג'ר ליית אבו סאלח (16).

בינתיים הקואליציה ממשיכה לזרות הרס, האופוזיציה ממשיכה להיות בקומה, ומדינת ישראל קורסת אל תוך עצמה במהירות האור. הצפון הפך לזירה הלקוחה מסרטי אימה עתידניים, מינוס ארנולד שוורצנגר או מי שזה לא יהיה שיבוא להציל את כולנו ולעשות ריסטארט. אי אפשר וגם אסור לנתק מהמועקה הזאת את חוק הלאום הגזעני, שעדיין מרחף לו ברקע. ב-12 במאי השנה, ערב יום הזיכרון, פרסמנו ריאיון שקיימה כתבתנו דליה בן ארי עם מונה עבדאללה, אלמנתו של סא"ל עלים עבדאללה. סגן מפקד חטיבה 300 אוגדה 91 שבגזרת לבנון, היה אמור להשתחרר ב-9 באוקטובר, ונפל, כלומר נהרג, באותו היום.

"עלים נהרג בשביל המדינה, אבל הממשלה מתעסקת רק בעצמה", אמרה מונה, "אחרי מותו של עלים הגיעו אלינו שרים וחברי כנסת. חוץ מנתניהו, היו כאן רבים. דיברתי איתם על חוק הלאום, אמרתי להם שחייבים לשנות אותו. כולם הנהנו אבל כלום לא קורה".

גם בדרום החיים רחוקים מלשוב אל מסלולם. הריאיון של עדינה משה לדני קושמרו לא מרפה ממני מאז שישי בערב. האישה המדהימה הזו נחטפה בשבעה באוקטובר מביתה בניר עוז לאחר שבן זוגה, אהוב לבה, סעיד משה בן ה-75, נרצח מול עיניה. היא שרדה 49 יום בשבי בתנאים בלתי אפשריים, אחת על כמה וכמה לאישה בשנות השבעים לחייה עם נפש מדממת, רק בשביל לחזור למדינה שדורסת ורומסת אותה. בשישי בערב, רגע לפני יריית הפתיחה של האולימפיאדה בפריז, חזינו כולנו באישה שנמצאת במרתון חייה, בזמן שאין לה חמצן לנשום. עדינה משה, אישה חכמה ואמיצה עם אופי חזק יותר מברזל, פשוט ישבה באולפן והתפרקה לגורמים. בזמן שהיא דיברה על המתווה להחזרת החטופות והחטופים, נחשפנו איך נראה מתווה של נפש שבורה. מרוסקת.

משה סיפרה בבכי והשתנקות על התגובות האיומות שהיא מקבלת מאז ששוחררה מעזה, על הקללות, הנאצה והאיחולים שתחזור לשבי. היא סיפרה על הקושי להשתחרר באמת מכלא התודעה, ועל תחושת חוסר האונים שלה ושל חבריה שהוחזקו עמה, וכבר אינם בין החיים, כמו חיים פרי ז"ל ואלכס דנציג ז"ל.

בשלב מסוים שאל קושמרו את משה מה היא חושבת על הנאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון. "היה לו נאום טוב", אמר לה, מבעד לדוק הדמעות האצורות בעיניו, מתקשה לעמוד בפרץ הרגשות הדוקר של משה. "טוב למי?", שאלה משה את קושמרו. הבוקר, כשהגוף משותק, הלב טובע והראש מסוחרר, צריך לחזור על השאלה הזאת שוב ושוב ושוב – טוב למי? מתי מישהו בממשלה יקח את המושכות ויתחיל לנהוג באחריות, ערכיות ואנושיות?

מילים גדולות ומלוטשות במבטא מצוחצח לא יעזרו ל-12 הילדים שנרצחו או למשפחות שלהם, גם לא לתושבים בצפון ובדרום, לא למפונות ולמפונים, לא ללוחמות וללוחמים שנשחקים עד דק, לא לחטופים ולחטופות שנמקים ונמקות בשבי, לא לאף אחד ואחת כאן בישראל. המדינה לא עשתה ולא עושה מספיק בשביל להגן עליהם, או בשביל להגן על מישהו מאיתנו. כמה חבל שערכם של חיי אדם, לא משתווים בישראל לערכו של כיסא.