ערים? תתעוררו!

באחד מימי שבת האחרונים התעורר שחקן הפוטבול האוסטרלי טוד קרני וגילה לתדהמתו שברשת מופצת תמונה שלו בסיטואציה מביכה במיוחד (לטובתכם לא נפרט, רק נרמוז שמעורבים בה נוזלי גוף). בעודו מנסה לפענח את אירועי ליל אמש, הוא פוטר מהקבוצה שלו בעקבות התמונה השערורייתית שצולמה על ידי חבר בערב של שכרות בפאב. החבר שלח לאחיו, האח איבד את הסמארטפון, והשאר הידרדרות בלתי נמנעת. הלקח מהסיפור הזה ברור. זמינות מערכות הפצת המידע, ובראשן אפליקציית השיתוף ווטסאפ והופכת כל אחד מהמשתמשים לסוכן ידע רב עוצמה. 

מקרה זכור מהשנה שעברה בארץ גבה מחיר כבד: צעירה בת 23 הצטלמה מקיימת יחסי מין עם בן זוג במקומות מגוונים. הסרטונים החושפניים במיוחד, שניכר בהם כי צולמו כחוויה אינטימית בין בני זוג, הפכו לאחר שאלה נפרדו למוקד ללעג ולהכפשות בווטסאפ וברשת. בעקבות החשיפה הצעירה סבלה משלושה התקפים פסיכוטיים, אושפזה באברבאנל, ניסתה פעמיים לשים קץ לחייה ונאלצה לעזוב את עבודתה. 

לפי סקר שפורסם לפני כמה חודשים על ידי תוכנת האבטחה McAfee, 49 אחוז מהמבוגרים בארצות הברית משתמשים בסמארטפונים שלהם כדי לשלוח או לקבל תוכן מיני מכל סוג. 50 אחוז מהם שומרים את ההודעות והתמונות המיניות שהם מקבלים. הגיל הנפוץ ביותר למעורבות בסקסטינג, לפי הסקר, הוא 18־24. 

סקר דומה עדיין לא בוצע בישראל, אבל סקר אחר שבוצע בקרב כ־1,000 תלמידי תיכון בטקסס יכול לשפוך אור על היקף התופעה. כ־28 אחוז מהם דיווחו כי שלחו סרטונים או תמונות שלהם בעירום, אם בהודעה, בווטסאפ, במייל או בכל אופן אחר. 57 אחוז סיפרו על השתתפות כלשהי בסקסטינג. לפי הערכות שונות בישראל המצב דומה. 

“אין היום תיכון בישראל שאין בו מקרים של סקסטינג ושל תמונות של בחורות שמופצות בניגוד לרצונן“, אומר רן גבריאלי, דוקטורנט למגדר ומרצה למין מוגן שעובד עם מתבגרים בבתי ספר ברחבי הארץ. “עם הזמן אני גם רואה יותר ויותר מקרים כאלה בגילי 11־12, בבתי ספר יסודיים, אבל לא בהיקפים האדירים של הגילים המבוגרים יותר“. 

מערכת החינוך, מסביר גבריאלי, אינה יודעת להתמודד עם התופעה. “הילדה שמפיצים את התמונות שלה עוברת למצב של קלון, של מוות חברתי. במקרים רבים היא נפלטת מבית הספר. היא חווה בידוד, קוראים לה שרמוטה, בנות מתרחקות ממנה. אין בכלל הבנה בגילים האלה לכך שמי שפגום מוסרית זה הילד שהפיץ, שהילדה או הנערה שלחה תמונה למישהו שיש לה בו אמון. בתי הספר כמעט אף פעם לא מענישים אותו, הם חרדים שזה יגיע לעיתונות או למשטרה, ובינתיים הוא מסתובב כמו טווס. המערכת זורקת את האחריות על ההורים, והילדה נדחקת לשוליים או נפלטת. זה חינוך לא מוסרי שבשתיקה“.

הקושי הגדול הוא להתמודד עם הנזקים הנפשיים הנותרים הרבה זמן אחרי שהפרשה נשכחת. “אמנם לא היה לנו מקרה של אמנדה טוד, הנערה אמריקאית שהתאבדה כשהיא בת 15 לאחר שתמונות עירום שלה הופצו ברשת, אבל הרבה בנות סובלות מדיכאון קליני או מהפרעות אכילה כתוצאה ממקרים כאלה. זה מטורף, זה ברמה של לתלות מישהי בכיכר העיר מבחינת ההשפלה, והיום היא גם לא יכולה לברוח כי גם אם הנערה עוברת לבית ספר אחר הכל נשאר באינטרנט, בפייסבוק, וזה מגיע גם למקום החדש. זו לא תופעה שולית, וזה עניין של דיני נפשות“.

אחד המאפיינים של הדור הזה, מבחין גבריאלי, הוא הקושי להרגיש חמלה במקרים כאלה. “זה דור שיש בו אפס תקשורת של פנים מול פנים, ומעט מאוד תקשורת בשיחות טלפון. כשהם אומרים לך: ‘דיברתי איתו‘, מתכוונים שהם התכתבו בפייסבוק או בווטסאפ. זה הופך אותם למנוכרים נורא, לבעלי מסוגלות רגשית נמוכה, ואת ה‘אני‘ שלהם ל‘אני‘ מהונדס, מלאכותי. גם ההיחשפות שלהם מגיל צעיר לסרטונים בעלי תכנים קשים מורידה את סף הזעזוע שלהם והם מתקשים לחוש חמלה או אמפתיה. אחר כך אתה נתקל באותן תופעות גם בצה“ל, גם שם אין שום בסיס צבאי שזה לא קורה בו. בדיוק אותו הדבר“.

אכיפה לא מספקת 

המציאות החדשה הזאת זכתה האחרון להתייחסות משמעותית בכנסת. חוק הסרטונים, שאושר בינואר השנה ביוזמתה של חברת הכנסת יפעת קריב (יש עתיד), קובע כי הפצת תמונה או סרטון עירום שלא על דעת המצולם היא הטרדה מינית שהעונש המרבי עליה הוא חמש שנות מאסר ואפשר גם לתבוע בעטיה תביעת נזיקין פרטית. החוק נחשב לפורץ דרך בקנה מידה בינלאומי וזוכה להתעניינות מצד פרלמנטרים ממדינות כמו ארצות הברית, איטליה, בריטניה, שבדיה וממחלקת זכויות האדם של האו“ם. 

“לא האמנתי איזו תהודה תהיה לזה בעולם“, מספרת קריב. “בארצות הברית לא מצליחים להעביר חוק דומה בגלל מגבלות חוקתיות וחברתיות שיש שם לגבי חופש הביטוי, אבל בכל מקום אחר בעולם זו תופעה שהולכת ומתרחבת“. אגב כך היא מוסיפה כי במקומות שונים בעולם השלכות שונות לאלמנט ההשפלה. בשבדיה, למשל, מתמודדים עם התאבדויות רבות, ובהולנד יש פעילות רבה נגד פדופיליה בהקשר הזה. קריב למדה על התופעה מסיפור אישי שהגיע אליה ללשכה. “פנתה אליי י‘. היא והחבר שלה צילמו אחד את השני. היא חשבה שהוא אהבת חייה, אבל אז הם נפרדו והוא הפיץ את הסרטונים שלהם בכל מקום.

מאז עברו שלוש שנים והיא עדיין לא השתקמה. הסרטונים שלה עדיין ממשיכים להתגלגל ברשת. החוק מבחינתי חוקק על שמה. מאז החקיקה הגיעו אליי עוד המון סיפורים דומים: בשבוע שעבר פנתה אליי נערה שהצטלמה לפני שמונה שנים ועובדת היום במשרד גדול, והתמונות שלה כל פעם חוזרות לרשת. היא משלמת המון כסף להאקרים פרטיים שיורידו את זה. סיפור אחר הוא של נערה שפשוט עזבה את הארץ כי הגיעה למסקנה שהיא לא תוכל להקים פה משפחה“. 

חוק הסרטונים לא שינה משמעותית את אפשרות הענישה, שגם קודם לכן עמדה על עד חמש שנות מאסר למפיצי תמונות וסרטונים לפי חוק הגנת הפרטיות. אבל לטענת קריב ומומחים בתחום המשפט, ההבדל בין עברה של פגיעה בפרטיות לעברה של הטרדה מינית הוא יותר מסמלי – הוא מגביר את מעורבות המשטרה מצד אחד ומרתיע צעירים מצד אחר. “קודם כל השינוי הוא בגישה“, מסבירה קריב. “ברגע שקיים חוק כזה, המשטרה מתייחסת לזה אחרת. אם היית פונה למשטרה על עברה של פגיעה בפרטיות היו אומרים לך למלא טופס ולשים בערמה. בעברה של הטרדה מינית כל הטיפול משתנה. החקירה יותר משמעותית וגם הקורבן יכול לקבל סיוע פסיכולוגי או כל סיוע אחר“. לטענת קריב, מאז אישור החוק משטרת ישראל פתחה 38 תיקים בלבד בנושא והעמידה רק אדם אחד לדין.

“למשטרה יש עוד הרבה מה להשתפר בתחום“, אומרת קריב. “מרגע שצללתי אל תוך הנושא הזה, גיליתי עולם שלם של אלימות. האלימות והבריונות נמצאות היום באינטרנט. גיליתי את הדארקנט (כינוי לרשתות אנונימיות שאינן ניתנות לניטור – אב“ד) ואתרים כמו דצ‘ו (אתר שבו פועל פורום ישראליות עירומות שמעלה תמונות וסרטוני עירום של נשים ישראליות – אב“ד) – עולם אפל. מאותו רגע אני מפצירה במשטרה להשקיע יותר ויותר ביחידות הסייבר. הן לא ברמה שהן יכולות להיות, לא ברמה של היכולות הטכנולוגיות המצוינות שיש למדינת ישראל ולא קרובות להיות ברמה של ה־FBI או של האינטרפול למשל.

הקורבנות נאלצים בדרך כלל לשלם המון כסף לגורמים פרטיים כדי להסיר את התכנים האלה, וזה לא צריך להיות ככה. המשטרה טוענת כבר כמה שנים שהיא מקימה יחידת סייבר מיוחדת, אז מה קורה עם זה? כל חודש אני מעלה על זה דיון במליאה, זו נהייתה אצלי ממש אובססיה“. במשטרה מדגישים כי יש התקדמות באכיפה. לפני כשנה הוחלט סופית על הקמת מערך הסייבר, שנמצא בימים אלה בהליכי גיוס וימנה כ־50 חוקרי מחשב. בתגובה לטענותיה של קריב ענו כי “חקירות מסוג זה מטופלות על ידי חוקרי מחשב מיומנים בכלל יחידות המשטרה, במחלקי הסייבר במחוזות וביחידת הסייבר הארצית. מדובר בחקירות מורכבות המחייבות לא פעם שיתוף פעולה מצד חברות פרטיות בינלאומיות שאינן כפופות לחוק הישראלי, בין היתר על מנת להתחקות אחר מסלול הפצת הסרטון ולפעול להסרתו“.

100 פניות ביום

לתוך הוואקום האכיפתי נכנסים כיום גופים פרטיים שונים שמנסים לתת מענה לצעירים שלא קיבלו פתרון הולם במשטרה. התוכנה החינמית הכפתור האדום, שפותחה על ידי יוצאי יחידות המודיעין של צה“ל, מאפשרת לכל קורבן לפרסום פוגעני (לא רק מיני) ללחוץ על כפתור, ובאותו רגע צילום מסך נשלח לאנשי התוכנה, שמעבירים תלונה מסודרת למפעילי האתר ועוקבים אחר הסרת התוכן. הכתובת המרכזית למקרים מסוג זה היא המרכז לאינטרנט בטוח, שפועל תחת איגוד האינטרנט הישראלי. “אנחנו יודעים לפנות לגורמים הרלוונטיים ברשת ולגרום להסרת התמונה או הסרטון בתוך שעות ספורות, ובחינם כמובן. אנחנו מוכרים על ידי הרשתות החברתיות כקו התמיכה של ישראל ולכן מטפלים בפניות שלנו במהרה“, מסבירה אורנה היילינגר, מנהלת המרכז. “ווטסאפ זה סיפור אחר. בגלל שהתכנים שמועברים שם לא מרוכזים באיזשהו ענן אלא נמצאים רק בסמארטפונים של האנשים שהתמונה נשלחה אליהם, אין שום אפשרות טכנולוגית להסיר את התמונה. מה שאני יכולה לעשות במקרים כאלה זה קודם כל להפעיל גורמים מסייעים, כמו יועצות שכבתיות, הורים וכד‘, ואם לא הצלחנו על ידי כך לגרום למעורבים למחוק את התמונות – לייעץ לאדם הנפגע פשוט להוריד פרופיל בנושא“.

הקו הפתוח של המרכז נפתח לפני כשנה וחצי, ומאז חלה עלייה בכמות הפניות שהם מקבלים. היילינגר מספרת על יותר מעשר פניות טלפוניות ועל לא פחות מ־100 פניות ביום דרך האתר. היא מתארת עלייה ניכרת בחודשים האחרונים בשיעור הפניות מהמגזר הערבי, שבו חסרים לדבריה מערכי תמיכה ופעמים רבות קיימת בושה גם כלפי המשפחה. היא צופה שבשנה הקרובה, עם חדירת הסמארטפונים לציבור החרדי, גם שם נראה מגמה דומה. “הסקסטינג הפך לדבר נפוץ מאוד“, מסבירה היילינגר, “אבל מה שאני מציעה לאותם צעירים שמצלמים את עצמם עירומים, זה לחשוב על הצילום הזה כמו על סוד ולחשוב טוב אם הם רוצים לחשוף את הסוד הזה. ברגע שזה הגיע למישהו אחד, גם למישהו קרוב, צריך לחשוב על זה כאילו הסוד נחשף“.

האקרים להשכיר

 

בניגוד לקביעה של היילינגר כי אין דרך להתמודד עם תכנים שהופצו בווטסאפ, חוקר פשעי הרשת גלעד האן טוען שזה מורכב אבל אפשרי. “כל תמונה או סרטון הם בעצם סוג של טביעת אצבע, הם קוד, ואת הקוד הזה אפשר לחפש ולמצוא. זה כמו שגוגל יודעים לקודד תמונות ולסרוק את הרשת בחיפוש אחר התמונה. אם לקחת תמונה והפכת אותה, בעזרת הטכנולוגיה שקיימת היום, לקוד – אפשר לפנות לווטסאפ, לשלוח להם את הקוד ולבקש מהם לפנים משורת הדין לא לתת לתמונה הזאת להמשיך לעבור, לחסום את מי שמנסה לשלוח אותה הלאה. זה לא תמיד אפשרי, זה מורכב, זה סיזיפי, וככל שהקובץ כבד יותר זה יותר מסובך, אבל זה אפשרי וכבר הייתה לנו הצלחה לא מעטה בזה.

"המשטרה גם יכולה לבקש מווטסאפ לקבל את כל המספרים של מי שאי פעם קיבל או שלח את הקוד הזה, והיום עם חוק הסרטונים זה כלי חשוב. אפשר להחרים את הטלפונים האלה לחצי שנה בלי שום צו – כאילו זה היה כלי נשק – ואפילו לפתוח בהליכים פליליים או בתביעת נזיקין“. 

אבל לא כאן מתמצות כל האפשרויות, חושף האן. “יש רשמי ויש לא רשמי. כשהרשמי לא מצליח, יש האקרים שיכולים לתת מענה. למשל, לאנונימוס יצא שם רע, אבל אחד הדברים שהם עושים הוא להילחם נגד הפצה של תכנים כאלה. מי שפונה אליי גם יכול לקבל הכוונה לדרך הזו. הרבה פעמים זה הרבה יותר יעיל מכל דבר אחר. 

“הדבר הכי חשוב שצריך לזכור כשמופצת תמונה הוא שאסור למחוק אותה. הנטייה של רוב האנשים היא מיד להילחץ למחוק אותה מהמכשיר שלהם, למרות שהיא כבר בחוץ והתחילו להעביר אותה. תמיד צריך את תמונת המקור כדי למצוא את הקוד שלה, בלעדיה זה הרבה יותר מסובך“.

מלבד זאת להאן יש גם כמה עצות פרקטיות איך להימנע מהסיטואציה מלכתחילה: “לגבי המקרים שבהם מצלמים ללא ידיעת המצולם, יש דרכים להתגונן. קודם כל לשמור על ערנות, לבדוק חפצים חשודים שמופנים לעבר המיטה או לעבר חלק החדר שבו אתם נמצאים. אם יש לפטופים אפשר לשים מדבקה על המצלמה או לסגור אותם, כי במקרים מסוימים המצלם הוא בכלל צד ג‘ שמשתלט על המחשב ומפעיל את המצלמה. אותו הדבר נכון גם לגבי מצלמה של סקייפ – צריך להפנות אותה לכיוון אחר. אבל בסופו של דבר רוב המקרים הם של צילום בידיעה ובהסכמה כאשר יש הבטחה של הצד השני לא לעשות כלום עם התוכן. לכן העצה הכי טובה היא לא לצלם תמונה שאחרי זה תצטערו עליה, גם לא סלפי. ההבטחות האלה לא אומרות כלום“.