עמית פרקש בחשיפה נדירה על אחיה הטייס שנפל: "כנראה שזה לא קרה במקרה"

לפעמים סיפור אישי חוצה את הגבול שבין פרטי לציבורי, והופך לנחמה קולקטיבית. כזה הסיפור של עמית פרקש – שהייתה אז נערה בת 17 שאיבדה את אחיה, סרן תם פרקש ז"ל, והפכה כמעט בן לילה לקול של דור שלם שמתמודד עם אובדן.

>> שבועיים לפני שנפל, עילי זיסר אמר לבת זוגו: "זו תמונה טובה לפרסם אם יקרה לי משהו"

בפוסט חשוף ומטלטל שהעלתה אמש (שני) בערב יום הזיכרון, חוזרת פרקש אל נקודת השבר שאירעה לפני 20 שנה: "הייתי בת 17 כשתם נהרג. עד היום אני לא יודעת את התשובה לאיך מתמודדים עם שכול". מתוך האבל הזה נולד משהו אחר – קול במקום תשובה. "אז שרתי", היא כותבת בפשטות מצמררת, כאילו מדובר בהחלטה כמעט טכנית, כשבפועל זה היה רגע מכונן. השיר "מיליון כוכבים", שנכתב לזכרו של תם, הפך לאחד השירים המזוהים עם יום הזיכרון הישראלי, שמושר שוב ושוב בטקסים, בבתי ספר, ברגעים שבהם המילים נגמרות והרגש מחפש מוצא.

פרקש ממשיכה: "אבל השיר הזה הוא הרבה מעבר – הוא שיר של שליחות של חיבור וחיבוק והזדהות, וגורם לכל כך הרבה אנשים להרגיש קרובים לאהובים שלהם שאיבדו". דווקא מתוך האובדן הפרטי ביותר, נוצרו מילים שמאפשרים לאחרים להרגיש פחות לבד. הסיפור של "מיליון כוכבים" הוא גם סיפור על רגע אחד עצוב מנשוא – נערה שעומדת בהלוויה של אחיה ושרה כפעולת הישרדות. ובאותו רגע, בלי להתכוון, היא גם פתחה לעצמה דרך חדשה – קריירה וקול ציבורי. "כנראה שזה לא קרה במקרה", היא כותבת. "כנראה שהשיר הזה נולד עם שליחות עבור אחרים ולהנציח את תם בצורה הכי מדויקת עבורנו".

אבל חשוב לא להתבלבל: מאחורי הסיפור "היפה" הזה אין רומנטיזציה של כאב. להפך. פרקש אומרת את זה ברור – השכול לא נפתר או מתרכך באמת. הוא פשוט מקבל צורה אחרת. ואולי זו גם הסיבה שהשיר ממשיך לגעת: כי הוא לא מנסה לסגור את הפצע, אלא להחזיק אותו יחד.

ביום הזיכרון, כששוב נשמע את השורה "תן רק עוד שנייה אחת לומר לך שלום", קשה שלא לחשוב על אותה נערה בת ה-17, ועל הדרך שבה רגע אחד של פרידה הפך למנגינה שמלווה מדינה שלמה. ולפעמים, זה כל מה שנשאר: קול שממשיך להדהד, לגעת בכאב שאינו נגמר, בלי יותר מדי תשובות.