עיר מקדש

למעבר הגבול בקמבודיה הגענו באוטובוס תיירים מבנגקוק (Bangkok), בירת תאילנד, לפני כשלוש שנים. אחרי עיכוב של שעתיים בעיירת הגבול הקמבודית פויפט (Poipet), עלינו בשעת צהריים מאוחרת על אוטובוס ישן ומקרטע לסִיאֶם רֵיאָפּ (Siem Reap). הנסיעה בדרך עפר לא סלולה, מלאה בבורות ובמהמורות, היתה מפרכת ומרשימה באיטיותה, אבל בשנתיים האחרונות הכביש שופץ והיום ההגעה מהגבול התאילנדי נוחה ומהירה.

בתשע בערב הגענו לסיאם ריאפ, שפירוש שמה בקמבודית הוא "סיאם הובסה". לא שיא הטקט ובעצם די חוטא לאמת. למעשה, ממלכת סיאם היא זו שהביסה את אנגקור בשנת 1431 ואילצה את הקְמֶרים להגר לפנום פן (Phnom Penh). האוטובוס נסע ברחבי העיר, המתהדרת במלונות יוקרתיים, ניגוד חריף לבקתות העץ הקטנות והרעועות של הקמבודים.

* בואו לבקר גם בפנום פן

סיאם ריאפ: עיר שוקקת ומתפתחת

סיאם ריאפ במערב קמבודיה היא אחת מהערים המתוירות ביותר באזור ומשמשת בסיס לאלפי התיירים (כשני מיליון בשנה) הפוקדים את מקדשי אנגקור (Angkor) המפורסמים, הנמצאים שישה קילומטרים מצפון לה. העיר התפתחה בקצב מסחרר ויש בה שלל מלונות ואכסניות במחירים נוחים, מסעדות ובתי קפה. נהר סיאם ריאפ (Stung Siem Reap) חוצה את העיר מצפון לדרום ושני חלקי העיר מתפרשים מזרחה ומערבה.

מרכז העיר ממוקם באזור השוק הישן, פסאר צ'ה (Psar Chaa) ובו חנויות, דוכני מזון מקומי, מסעדות וברים. התאכסנו במלון חדש ומפואר יחסית באזור כביש NH6 המרוחק מעט ממרכז העיר, שבשעות הבוקר סואן ועמוס לעייפה בקטנועים שנהגיהם אינם מתחשבים כלל בחוקי התנועה. את הדרך הארוכה מהמלון למרכז העיר השוקק עשינו ברגל, עם עצירות בנקודות תצפית שונות המציעות תמונה פנורמית של החיים לצד המים.

הכניסה למתחם המקדשים. מקדשי אנגקור הם סמל לפאר ולעוצמה שהיו נחלתה של קמבודיה לפני מאות שנים. צילום: עמוס צוקרמן

הממלכה הקסומה

ביום השלישי לשהותנו בסיאם ריאפ יצאנו לסייר במתחם מקדשי אנגקור, הנחשבים לאחד ההישגים האדריכליים המרשימים ביותר בהיסטוריה האנושית. זהו מוקד משיכה עיקרי בקמבודיה ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו. אנגקור היא עיר גדולה ומרהיבה של מקדשים וארמונות, ובה יותר מ-1,000 מבנים. היא משתרעת על פני כ-400 קילומטרים רבועים, כולל יערות ושדות.

משנת 802 ועד שנת 1432 היתה אנגקור בירת האימפריה הקמרית, אבל במאה ה-15 היא ננטשה ומעטה הג'ונגל כיסה את המקדשים. מטיילים אירופאים הרפתקנים שהגיעו לקמבודיה הפיצו את סיפורה של אנגקור בקרב חוקרי עתיקות, אבל מעטים האמינו שזו יותר מאגדה מקומית. לבסוף, הבוטנאי הצרפתי אנרי מואו, שביקר במקדשים ב-1860, הצליח לעורר עניין בחורבות. ג'ון תומפסון, צלם אנגלי שפרסם את התמונות הראשונות מהאתר ב-1886, תרם גם הוא להתעוררות העניין בעיר העתיקה אנגקור.

ב-1884 הפכה קמבודיה למושבה צרפתית, ובסוף המאה ה-19, החלו הצרפתים בפינוי הצמחייה שכיסתה את המקדשים, בחקירה ובשימור האתר. המחקר נפסק בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בעקבות מלחמת האזרחים בשנים 1979-1975 ולאחריה הכיבוש הווייטנאמי, אך בתום הכיבוש ב-1989 ואחרי שקמבודיה התאוששה מעט חזרו לשקם ולשחזר את המבנים.

מקדשי אנגקור הם לא רק סמל לאומי המופיע על דגלה של המדינה, אלא גם סמל לפאר ולעוצמה שהיו נחלתה של קמבודיה לפני מאות שנים ומקור גאווה ותקווה, במיוחד אחרי המשטר האכזרי של הקמר רוז' ומלחמת האזרחים העקובה מדם. אגב הקמר רוז', גם פול פוט, מנהיגם ומי שמזוהה יותר מכל עם השואה הקמבודית, שבה נרצחו יותר ממיליון איש, הציג את מגדלי אנגקור ואט (Angkor Wat; ואט הוא מקדש) על דגל התנועה.

סיור במקדשים: רוח ואבן

קבענו עם מוני, נהג טוק טוק (מעין תלת אופן ממונע), שאסף אותנו מהמלון בסיאם ריאפ בשש בבוקר, ואחרי נסיעה קצרה הגענו למתחם המקדשים. כמה דקות אחרי הזריחה הגענו לאנגקור ואט, המקדש המרכזי הנחשב בעיני רבים למקדש החשוב והמרשים ביותר באתר, ויש האומרים שהוא המונומנט הפולחני הגדול ביותר בעולם. זהו מקדש ענק שנבנה במאה ה-12 בידי המלך סורייאווארמן השני לכבודו של האל ההינדי וישנו.

הכניסה למקדש היא בשביל מרוצף ארוך החוצה את הבריכה שלרגליו. בקצה השביל יש חומה חיצונית המוקפת בחפיר וממנה צצים חמשת מגדלי המקדש הגבוהים והעצומים, הבנויים בצורת פרח הלוטוס. מראה החומה והמגדלים המשתקפים באגם מרשים בעוצמתו, ואין זה מפליא שזהו אחד המראות המזוהים עם עיר המקדשים. מבנה המקדש עצום הממדים הוא סימטרי, מיוחד ועמוס בתגליפים ובתחריטים המשורטטים בדייקנות מרשימה. מומלץ להצטרף לאלפי התיירים הפוקדים את המקדש בזריחה ולצפות בצלליתו המשתקפת על פני המים.

צפינו בלהקה קמבודית שניגנה שירים אותנטיים בכניסה לאנגקור ואט, סירבנו בנימוס לכמה ילדים ורוכלים שניסו למכור לנו מים ומיני מזכרות והמשכנו הלאה עם הטוק טוק לעיר המבוצרת אנגקור תום (Angkor Thom, העיר הגדולה). העיר נבנתה בתקופת שלטונו של המלך ג'ייאווארמן השביעי (1219-1181) כמשכנו של הארמון, היא משתרעת על פני יותר מעשרה קילומטרים רבועים ומוקפת חומה. יש חמישה שערי כניסה לעיר, בגובה 20 מטר כל אחד. ארבעה מהם פונים לארבע רוחות השמים והחמישי הוא שער הניצחון שפונה אף הוא למזרח.

נכנסנו לעיר דרך השער הדרומי, והתרשמנו משתי שורות של דמויות אבן בעלות עיניים עצומות למחצה שנבנו לפני השער ולצדו. בחלק התחתון של השער ובחלקו העליון מתנוססות ארבע דמויות אבן גדולות, שמעריכים שהן מייצגות את אוואלוקיטשווארה, הבודהא של החמלה.

מהשער המשכנו למרכז אנגקור תום עד פתח הבאיון (Bayon), המקדש הרשמי של המלך ג'ייאווארמן השביעי ואחד המקדשים החשובים באנגקור. מרחוק דמה הבאיון לערימה של סלעים, אבל כשנכנסנו פנימה ועמדנו פנים אל פנים מול 54 מגדליו הגבוהים ומול עשרות (ליתר דיוק 216) פסלי האבן עטויי הפרצופים הענקיים המחייכים, התלהבנו ממבנה המגדלים המורכב. המבנה העצום, על כל פרצופיו ומגדליו, מיוחד ביותר, וכך גם החומה החיצונית שלו, המעוטרת במאות דמויות מגולפות.

המשכנו למקדש הסמוך לבאיון והחשוב לא פחות, באפון (Baphuon), המוקדש לאל שיווה. זהו מקדש בעל מבנה פירמידה ושלוש קומות, שנבנה על ידי המלך אודאייאדיטייאווארמן השני (ששלט בשנים 1065-1049). בסוף המאה ה-15, אחרי נפילת אנגקור, פורקו חלקים ממנו כדי לבנות פסל בודהא שוכב, במטרה להפוך את המקדש ההינדי לבודהיסטי.

ילדות רוכלות מציעות צמידים לתיירים. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Shutterstock

אמונות מאגיות ודתיות

יצאנו ממתחם אנגקור תום ועצרנו במקדש נֵיאָק פֵּיאָן Neak Pean), "נחשים מלופפים" בשפת קמר), הבנוי על אי בלב בריכת מים מרובעת, שסביבה ארבע בריכות קטנות יותר. המקדש נבנה בתקופת המלך ג'ייאווארמן השביעי, שבנה גם את העיר אנגקור תום ואת הבאיון. המקדש נקרא על שם דמויות הנחשים המסותתים סביב המבנה. עצרנו גם בשני מקדשים הינדיים הסמוכים זה לזה מזרחית לאנגקור תום: צ'או סאי טבודה (Chau Say Tevoda), מקדש קטן מאמצע המאה ה-12; ותומאנון (Thommanon) הצפוני לו, מקדש קטן ואלגנטי המוקדש לאלים שיווה ווישנו, שנבנה בתקופתו של סורייאווארמן השני.

הארכיטקטורה של מתחם המקדשים הקמריים והעיטורים על הקירות עוצבו, בין היתר, על פי תפיסה קוסמולוגית ואמונות מאגיות ודתיות, ובהן האמונות ההינדית והבודהיסטית. שביל האבן המקשר בין המקדשים מייצג את הגשר שבין עולם האדם לעולם האלים, וחזיתם של מרבית המקדשים פונה לכיוון מזרח, המייצג את החיים ואת הכוח.

לפני הפסקת צהריים מאוחרת הגענו למקדש המפורסם טה פרום (Ta Prohm), שנבנה ב-1186 בידי המלך ג'ייאווארמן השביעי לכבוד אמו. זהו מקדש בודהיסטי גדול, ששוכן בתוך צמחיית ג'ונגל סבוכה. במקדש אפשר לראות את הטבע בפעולה: שורשים של עצי ענק עתיקים חובקים חלקים ממבנה המקדש ומעטרים את העמודים והאבנים העתיקות, ושורשים קטנים יותר מתפתלים סביב עיטורי נשים חושניות המשורטטים על הקירות. פנים המקדש מרתק לא פחות, ובו מבוך של מסדרונות ושל אבנים מתפוררות.

אחרי אתנחתה קלה לארוחת צהריים במסעדה קטנה במתחם וצפייה בילדים קמבודים משכשכים בנהר, הגענו למקדש האחרון בסיור שלנו: מקדש ההרים פנום באקנג (Phnom Bakheng). המקדש נבנה בתקופת שלטונו של המלך יאסובארמן הראשון (910-889) כמרכזה של הבירה אנגקור. גובה המקדש 65 מטר, והוא ניצב בראש גבעה ובנוי כפירמידה של חמש קומות. בקצהו העליון יש חמישה מגדלים המסמלים את חמש פסגות ההר השמימי. המקדש הוא נקודת תצפית פופולרית על אנגקור ואט ועל האזור הכפרי בזריחה ובשקיעה. לקראת השקיעה המקום החל להתמלא בתיירים, חלקם רכובים על גבי פילים. בתום הסיור נפרדנו ממוני הנהג בברכה סו סדיי ואו קון (שלום ותודה בקמבודית).

בערב נקלענו במקרה לחגיגת חתונה בסיאם ריאפ, שאף שהתקיימה במסעדה פשוטה היתה שמחה ועולצת. זו לא היתה חתונה רגילה, אלא ארבע חתונות שהתקיימו במקביל. בחגיגה המרובעת התערבבו בשמחה ארבע כלות, ארבעה חתנים והרבה אורחים שיכורים ומאושרים. נשארנו קצת לחגוג עמם ולספוג מהשמחה המקומית, ערב לפני שעזבנו את סיאם ריאפ באוטובוס תיירים לבירת קמבודיה הנוכחית, פנום פן.