"תהילה היא מחלה ממכרת כמו סמים. אני רק רציתי להישאר עירית מחולון"

עירית פרנק פותחת בגיל 67 פרק חדש – ולא מחכה לאישור מאף אחד. השחקנית, הבמאית והיוצרת הוותיקה, שעד לאחרונה ניהלה את תיאטרון הסמטה, וזכורה מתפקידים איקוניים בסרטי הקאלט "החיים על פי אגפא" ו"בחינת בגרות", וגם מדרמת הטלוויזיה האמריקאית "זיכרון אהבה" (שם שיחקה לצד קירק דגלאס ואף הייתה מועמדת לאמי) – לא מתכוונת לעצור. בטח לא עכשיו.

>> לי ברודה משחקת אותה בהוליווד: "ככל שאני יותר מצליחה, אני מושכת אש"
>> גלית יצפאן נחשפת בריאיון: "אלי ואני לא חיים בפנטזיה"
>> נועה ירון נחשפת: "עברתי טראומה בתוך טראומה – ונולדתי מחדש"

"אני דוגמה לאישה שלקחה אחריות על עצמה", אומרת מי שעברה שלושה פרקי נישואים, חוותה אלימות פיזית, עזבה לתקופה את הארץ ומכרה תמונות ברחוב בארצות הברית – אבל גם בתוך כל זה, ולמרות הכול, לא נתנה לקושי לנצח אותה. "עברתי אלימות, הייתי כמעט אלכוהוליסטית והיו לי הרבה רגעים קשים – אבל כל דבר שעברתי היה שיעור, ואני ניצחתי".

פרנק החלה את דרכה בעולם התרבות בשנות השמונים – תחילה בקולנוע, ובהמשך גם בטלוויזיה ובתיאטרון. הרזומה שלה גדוש תפקידים, אבל המשמעותי שבהם הוא ככל הנראה תפקידה כמנכ"לית תיאטרון הסמטה ביפו. במשך 28 שנה ניהלה את המקום, עד שפרשה לגמלאות לפני שבועות אחדים. במהלך כהונתה הפכה את התיאטרון לבית ליוצרים צעירים ועצמאיים מתחום הפרינג' והמוזיקה, וקידמה יצירה נשית וערכים של שוויון.

"אין לי ספק שהצעד הבא שלי יהיה נהדר", היא אומרת בביטחון. "סידרתי לי בבית חדר עבודה – קדחתי, צבעתי והדבקתי – ואני יוצאת בהתרגשות לתקופה חדשה בחיי".

ובכל זאת את פורשת אחרי כמעט שלושה עשורים. זה לא צובט בלב?
"תיאטרון הסמטה היה מבחינתי דרך חיים – מצד אחד פרינג', מצד שני תיאטרון עירוני. תיאטרון רפרטוארי לא דיבר אליי. להגיע לקתרזיס בפרינג' זה כמו לגעת בחימר, להרגיש אותו בידיים; ואני כזו, אוהבת לעבוד בגינה וללכלך את הציפורניים. אני אוהבת אדמה. הרבה שחקנים מוכרים הופיעו אצלנו בתחילת דרכם, כמו ליאור אשכנזי ושרון אלכסנדר".

אז איך ייראו חייה של גמלאית עובדת?
"רוב האנשים סביבי פחדו שכגמלאית, עם פנסיה ופחות דאגות, לא אעשה כלום – אבל הכול תלוי איך מסתכלים על זה. אני מרגישה שמותר לי לנוח. נרשמתי לבריכת גורדון בתל אביב, אני אוהבת את הים ורוצה להיות סקיפרית. אני רוצה לגור במקומות שונים בעולם, וגם להיות קצת סבתא. אני לא יודעת מה צופן לי העתיד, אבל אני פתוחה אליו ומרגישה שעוד נכונו לי הרבה הפתעות. אני באמצע הדרך, לא בסופה – ועכשיו אני פותחת לעצמי דלת חדשה".

דלת שמובילה לאן?
"אני כותבת הצגת יחיד בשם 'שייקספיר בפנסיה'. אני שוזרת בה מונולוגים של שייקספיר העל־זמני, ומשם יוצאת לחיים הפרטיים שלי. זה מתחיל במונולוג על 'כל העולם במה' וממשיך ל'אילוף הסוררת', כי במובן מסוים הייתי סוררת בחיי. אני באה להצגה ממקום של צמיחה – להראות שגם בגילי אפשר ליצור, לייצר ולהיות מלאים באופטימיות. ההצגה תיגע גם בהכרח לצאת ממערכות יחסים אלימות; אני רוצה לפנות לנשים שחיות בפחד, שמרגישות כלואות, ולהגיד להן לצאת משם".

פרנק מדברת מדם ליבה. מבן זוגה הראשון, עורך דין שכבר אינו בין החיים, התגרשה אחרי שלושה חודשים בלבד.

"הוא הרביץ לי, וזה היה מבחינתי תמרור אזהרה מהבהב. לא רציתי ליפול למקום הזה של התעללות", היא אומרת. "אסור להתעלם מנורות האזהרה שמופיעות כבר בתחילת הקשר, ולא לסמוך רק על הרשויות. נשים שחוות אלימות צריכות להכיר בעצמן כנשים מוכות. השלב הראשון הוא להבין שאת לא רוצה להיות שם – ואז למצוא בן או בת ברית ולצאת ממעגל הסבל".

"התגרשנו בלי להביא ילדים, וברחתי לארצות הברית", היא מספרת. "בהתחלה מכרתי שם תמונות, אחר כך התקבלתי ליוניון האמריקאי, אבל החלטתי בסוף לחזור לארץ והמשכתי את הקריירה כאן".

בהמשך נישאה פרנק לאדריכל צבי הראל, אבי שלושת ילדיה. "היינו נשואים 15 שנה, ולמעט השנה האחרונה – היינו נשואים באושר באושר. הקדשתי את חיי לאימהות במשך עשר שנים, מבחירה, ובמקביל למדתי פסיכולוגיה. כשרציתי לחזור לקריירה, זה כבר לא עבד בינינו".

אז איך זה נגמר?
"הוא החליט לעזוב והיה שקוע בקושי שלו. ההורים שלו נפטרו באותה תקופה, והכול יחד כבר לא עבד. אם היינו קצת יותר בוגרים, אולי לא היינו נפרדים – אבל בדיעבד זה היה הצעד הנכון. לקח לי הרבה שנים להתנקות מהכעס. אפשר לומר שגידלתי את הילדים לבד. אלה היו גירושין קשים".

מה זה הרבה שנים?
"כמה אפשר למשוך כעס? היינו כמעט 20 שנה בנתק, אבל זה השתנה. אחרי כל השנים האלה אני יזמתי את החזרה לקשר, והוא שיתף פעולה. שנינו התבגרנו והבנו שהניתוק הוא הדבר הכי מטומטם. יש לנו אינטרסים משותפים – ילדים, נכסים – ובסוף הוא אחלה בן אדם, ואנחנו ביחסים נהדרים. צריך לזכור שכולנו נמות בסוף, אז עדיף לנסות לראות את העולם בצורה חיובית".

"ניסיתי לברוח מהמקצוע, אבל לא הצלחתי"

היא גדלה בחולון, לאם שנולדה באיראן למשפחה עיראקית ולאב יליד גרמניה – מהנדס שנשלח לאיראן, לכאורה לעבוד בבתי זיקוק, אך בפועל נשלח להקים שם תנועת נוער יהודית. הוריה הכירו במסגרת הפעילות בתנועה.

"אימי הייתה פעילה שם, אבי מדריך, ויחד הם עלו לארץ. גדלתי בבית מעניין, במשפחה ציונית, אחת משלושה ילדים", היא מספרת. "אחותי, ליאורה לנגר ז"ל, הייתה יו"ר נעמת, ואחי טייס. עם ההורים דיברנו באנגלית, והם החדירו בנו את הצורך לתרום למדינה ולחברה שבה אנחנו חיים. הייתי בשומר הצעיר, שמוצניקית מורעלת ומדריכה בתנועה".

את האהבה לתיאטרון החלה לטפח כבר בגיל 6, בחוג בית־ספרי. משם המעבר לתיכון "תלמה ילין" לאמנויות היה טבעי – למרות שלדבריה, "רק כעבור כמה שנים הוא הפך למוסד של ממש".

בצה"ל שירתה תקופה קצרה בלבד. בעקבות בעיות בכליות נאלצה לסיים את הטירונות מוקדם. "אימי הייתה אזרחית עובדת צה"ל, אז סופחתי אליה והיא העבירה אותי לחיל האוויר. אבל בגלל הבעיות בכליות ובדרכי השתן, שהחריפו, שוחררתי כעבור זמן קצר עם פרופיל 21".

ואז התחלת את קריירת המשחק?
"אחרי תלמה ילין ניסיתי לברוח מהמקצוע, אבל לא הצלחתי. התחלתי ללמוד בימוי, ומשם הגעתי ל'בית צבי'. בזמן הלימודים הסוכנת לביאה הון הגיעה אלינו וביקשה שאצטרף לסוכנות שלה. הייתי הראשונה שיצאה לשוק, ושיחקתי ב'מגש הכסף' של ג'אד נאמן – זו הייתה תחילתה של קריירה עם הרבה סרטים. שיחקתי בקולנוע, עבדתי גם כעוזרת צלם, שיחקתי בתיאטרון ולימדתי משחק – אפילו בכלא נווה תרצה".

בשלב מסוים פתחה פרנק בוטיק אופנה עם הרקדנית אביבה פז ברחוב שינקין בתל אביב, ולימים גם המעצבת הוותיקה והמוערכת טובהל'ה עבדה אצלה. "היינו הראשונות לפתוח חנות ברחוב, ואחרינו שינקין הפך למה שהוא היום".

ההתחלה שלך בתחום הייתה מטורפת. מועמדות ל"אמי" האמריקאי זה ביג דיל.
"הפרסום מכניס אותך ללופ בגיל צעיר, וקל מאוד להתבלבל. באותם ימים נפתחו לי דלתות, הזמינו אותי למסעדות הנכונות, ואמרתי לעצמי שזה לא הגיוני. מצאתי את עצמי במילייה של מפורסמים, אבל רק רציתי להישאר עירית מחולון ומהשומר הצעיר. תהילה היא דבר ממכר, כמו סמים קשים ואלכוהול. זה הופך למרדף, למחלה. תראי מה קרה לדודו טופז – לאן זה הביא אותו. בסוף הוא שם קץ לחייו. אני אמנם הרפתקנית, אבל למזלי יש לי שעון מעורר. אני יודעת להקשיב לתמרורי אזהרה – ולא נותנת לעצמי ליפול".

יש לך חרטות כלשהן?
"אני לא עסוקה בחרטות. לא הייתי מוותרת על כלום, אבל גם לא הייתי חוזרת אחורה – אולי רק בפן האנושי, לאחותי. היינו מאוד מחוברות, השלמנו זו את זו, והיא איננה. גם הוריי אינם, והגעגוע הוא תחושה של אובדן שייכות. לא מדובר בעוגן – כי עוגנים יש לי".

והיום את בפרק ג'.
"אחרי הגירושים השניים היו לי כמה מערכות יחסים שהסתיימו. היום, כבר כמעט חמש שנים, אני נשואה בשלישית ליוסף גרוזדנסקי, פרופ' לבלשנות וחקר המוח. התחתנו בארצות הברית, ולקח לי זמן לגלות שהוא בן כיתה של בעלי השני – הם למדו יחד מבית הספר היסודי ועד סוף התיכון, אבל אז לא הכרתי אותו".

מה למדת על זוגיות לאורך השנים והניסיון?
"זוגיות היא דבר טוב. צריך רק לדעת לקיים אותה בצורה שמשרתת אותנו ועוזרת לנו. בפרק ג' לומדים להניח, לאפשר אחד לשני מרחב. זו זוגיות שבבסיסה חברות. הוא כרגע עובד בגרמניה, כל אחד חי בבית שלו, ואנחנו חיים נהדר – יחד ולחוד. אנחנו מצליחים לשמור על עצמאות ופרטיות, וגם על המסגרת שכל אחד מאיתנו כבר בנה לעצמו".